הבלוג של מירב מלמד

הבלוג של מירב

אוהבת לאפות, מתה על מתוקים וחייבת לכתוב. עקבו אחרי גם בפייסבוק- https://www.facebook.com/merav.melamed.5

עדכונים:

פוסטים: 238

החל מינואר 2013

אז מה עם קצת התעגלתי לאחרונה. מותר לי. זה בא עם הגיל.

10/06/2013

הרגע הזה בו את מביטה במראה

לעבר הדמות שמנסה בכל כוחה להידחס לתוך מכנסי הגי’נס הוא רגע דרמטי וקשה. כמה קפיצות באוויר, הידוק הבטן לגב, עצירת הנשימה ו… יס!!! הצלחתי! מותחת כלפי מטה את הגופייה ומגלה כמה צמיגים חדשים סביב מותניי. מביטה שוב, מותחת עוד קצת את הגופייה (איזה מזל שיש לי כמה כאלו ארוכות בארון, ערוכות ודרוכות לשימוש חוזר), ממלמלת- “נו מילא” חצי אדיש וממשיכה הלאה.

אין ספק, זה בא עם הגיל. גם הצמיגים וגם האדישות שפיתחתי כלפיהם. האוכל שאני אוכלת כבר מתמקם לו היטב היטב במקומות מגוונים בגופי, ולי הרבה יותר קשה להזיזו משם. הפך למתנחל. וכן, אני הרבה פחות היסטרית על כל קילו וקילו. אז מה עם קצת התעגלתי לאחרונה. מותר לי. זה בא עם הגיל.

י

ארבע חברות טובות נפגשות לצהריים.

המלצר ניגש אלינו ומניח על השולחן ארבעה תפריטים שמשום מה קשה לנו מאד לפתוח. בכל פעם שמתבצע ניסיון שכזה הוא נהדף במהרה על ידי כל נושא שיחה אפשרי חשוב אחר. זה לא שאנחנו לא מורעבות (ראה ערך צמיגים למעלה), פשוט מתקשות להחליט מה בא לנו. “אולי נחלוק יחד סלט חלומי”? טלי מנסה לזרז תהליכים ואני עדיין לא משתכנעת סופית. סוגרת שוב את התפריט, בודקת מיילים (רק למקרה שמשהו מאד חשוב קורה שם), צ’ק אין בהול וקצרצר בפייס וכבר מתפנה להקשיב לסיפור המרתק כמו תמיד של “לא תאמינו מה היה לי השבוע”. המלצר המסכן כבר מבין שהולך להיות כאן ארוך ומייגע. לאחר עדכונים שוטפים ודיון קולח של “מי סובלת יותר בזמן המחזור החודשי” הצלחנו גם להזמין אוכל. מותר לנו. זה בא עם הגיל.

י

י

הרבה מאד דברים, כך מסתבר, באים עם הגיל. מבינה שהזדקנתי

א. כשילדים עוקפים אותי בקצב הליכתם

ב. כשאני מבקשת מאחיינית שלי שתנמיך את הווליום של הטלוויזיה

ג. כשאני משתמשת במילה ווליום

ד. כשאני מנסה להיזכר שוב ושוב מה רציתי לעשות ורושמת מאות תזכורות

ה. כשאני רואה את כמות השערות הלבנות על ראשי (ולא, לא מצפה לי בעל עשיר)

ו. כשקוראים לי ברחוב “גברת”

ז. כשלפעמים אני באמת “גברת עם סלים” באוטובוס

ח. כשאני חושבת ונזכרת בכמות המפורסמים והאמנים ש”גדלתי עליהם” שלצערי כבר אינם בחיים

ט. שהמילה “כושר” כבר אינה צמודה למילה “גופני”

י. כשאני מסתכלת בתעודת הזהות

יא. כשאני מסתכלת במראה

יב. כשאני משתמשת באותיות ולא בספרות

י

הרבה דברים באים עם הגיל. הרבה דברים טובים. אפילו טובים עד מאד.

אני אמיצה יותר

הבחנתי בזאת אמנם רק לאחרונה אבל אני בהחלט אמיצה יותר. הולכת עם האמת הפנימית שלי. כנה הרבה יותר . מחליטה את מה שנכון לי. מישירה מבט. אמיצה יותר לקבל את כל המגרעות והחסרונות שלי. אמיצה יותר לחשוף, להיחשף, להסיר עוד חומה ועוד אחת ועוד אחת. אמיצה יותר כי פורצת את הגבולות של עצמי ועושה צעדים אמיצים בהחלט.


יהפרופורציות

בהחלט מתחדדות עם הגיל. הפרספקטיבות. מה שנקרא- “זום אין וזום אאוט”. מה שרואים מכאן לא רואים משם. מחשבה מחוץ לקופסה. ראייה מזווית אחרת. מתן פרשנות שונה. השחור והלבן מתערבבים לעיתים גם לאפור. האמצע מחליף את הקצוות. ההבנה שאולי יש עוד אפשרות, כיון אחר, כוונה שונה. אני פחות נלחמת. מאפשרת לדברים להיות ולעבור בזמנם. לא ממהרת לטאטא. נושמת קצת אבק.


י

החיפוש העצמי

שלא מסתיים לעולם ורק הולך ומתעצם לו עם השנים. אני לא יודעת איך הם אמורים להיראות בגיל שלושים פלוס, אבל שלי הם בהחלט לא “חיים מסודרים מידי”. בכל פעם שרק נדמה שהנה הצלחתי להניח איזשהו קלף במקום, באה הרוח ומעיפה את כולם למרחקים. מאלצת אותי לבחון מחדש את המשחק. לחפש, להתאמץ יותר, לשאול את השאלות ולא לוותר עד לקבלת התשובות. בכל פעם מחדש נזרקת עוד יותר רחוק, חזרה אל עבר קו ההתחלה. כנראה שעדיין לא חיפשתי מספיק, או אולי לא במקומות הנכונים. רק לפני מספר שבועות שמעתי אותה, את הרוח לוחשת לי בקול גדול “מתחמם מתחמם מתחמם”.

י

חזרה לילדות

בהחלט עולה בקורלציה מובהקת עם הגיל. כאילו באה להתנצח בגיל הכרונולוגי. עם הגיל הרבה יותר קל להשתטות קצת לפעמים. לצחוק בקול רם, לחייך “עם שיניים” (למרות שהן רחוקות מלהיות מושלמות) או סתם לרבוץ על דשא. כמו רוצים לנצל כל רגע ורגע אפשרי ולא להיות “גדולים” כל הזמן. מותר גם להיות קטנים. השנה בהחלט הזדקקתי לכך. לאלבומים, לזיכרונות, לשירים, למכתבים, ליומנים. רציתי לערוך היכרות מחודשת עם עצמי. הפעם במבט על, כשאני כבר מכירה את המשכו של הסיפור. תרה אחר חוטים בתקווה למצוא כמה שעוד לא נקרעו. כמו פירורי דרך לעבר המקום הנכון.


ככל אדם הוא עולם ומלואו

ומכל אחד אפשר ללמוד לפחות משהו אחד. לפעמים אפשר ללמוד גם את מה שלא. כל אדם הוא שיעור. פעמים שיעור טוב ופעמים הרבה פחות. בכל פעם שאני נפגשת עם החברות אני מוקסמת לגלות בכמה סנטימטרים עוד גדלנו. כמה החכמנו. כיצד כל אחת בדרכה שלה מתעצבת, משתנה ומשנה. בכל פעם שאני נפגשת עם מטופל, אני לומדת. לומדת המון! מזדהה, מבינה, מכילה וכל כך מנסה לעזור. כל אדם הוא עולם ומלואו. צריך רק להקשיב, בעיקר למה שלא נאמר במילים.

יאז אומרים לי

אומרים לי שהזמן טס, אינו מחכה לאיש. שהרכבת חולפת. שאני כבר לא ילדה, אומרים שבגיל כזה צריכים להיות כבר מסודרים. אז אומרים. מותר לי להתלבט, מותר לי לפחד, לחשוש, להסס, מותר לי גם לא לרצות. מותר לי עוד לחכות. מותר לי הכל. זה בא עם הגיל.

embedded by Embedded Video



עוד מהבלוג של מירב מלמד

תצוגה מקדימה

כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

שלוש מאות ניסיונות התקשרות במשך שלושים דקות רצופות נדרשו לי רק בכדי לקבל מענה אנושי במשרדי זאפה, להשאיר שם וטלפון ולקוות לטוב. שלוש שעות נסיעה במגוון כלי תחבורה שונים ומגוונים מהצפון הירוק למרכז הרחוק, המתנה מייגעת...

תצוגה מקדימה

עוגת מוס נהדרת בשלושה צבעים

העוגה הבאה הפכה להיות עוגת ימי הולדת אצלנו במשפחה. אין אחד שלא אוהב אותה ומשבח את טעמה הנפלא! בניגוד לעוגות דומות, כאן הבסיס...

תצוגה מקדימה

עוגת סולת תפוז וקוקוס - כוס אחת וקערה אחת

ללא ספק, העוגה הכי קלה שהכנתי עד היום. כוס אחת וקערה אחת- אלו הכלים שתצטרכו לשטוף אחריה (טוב אז גם מרית אחת, אבל שאר הכלים שמונחים בכיור שלכם, כבר לא מהסיפור הזה זה בטוח) עוגה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה