אבא שלי

אבא שלי נפטר לפני חמישים שנה, ב- 17.6.68, בדיוק אחת עשרה שנה אחרי עלייתנו לארץ.

אבא שלי הלך לעולמו בגיל 64.

אבא שלי_324x640

לפני חמישים שנה בעודי מאושפזת במחלקת יולדות לאחר לידת בני הבכור, אבא שלי התאשפז קומה מעלי במחלקה כירורגית בחשד לאולקוס, שהתגלה כסרטן מופשט בכל חלל הבטן. שלושה שבועות מאוחר יותר עצם את עיניו לנצח.

ואני באופוריה של שמחת הלידה, חשבתי שהכול יהיה בסדר. הסתירו ממני את חומרת המצב מתוך אמונה שדאגה תגרום להפסקת חלב שהיה נחוץ כל כך לתינוקי.

ואז באה הידיעה כרעם ביום בהיר. לא מובנת לא נתפסת ולא נקלטת. לקח לי שנים עד שהצלחתי להתאבל באמת על האובדן.

אבא שלי היה עבורי הכול. הוא זה שביטא את אהבתו אלי בכול דרך אפשרית, הוא חיבק, תמך, עודד, הסביר והרגיע, הוא זה שלקח אותי בסופי שבוע לטיולים, לקרקס או ללונה פארק ולפעמים היה זה רק טיול קצר ברחובות נהריה להראות לי בגאווה את מנורות הפלורסנט שהוא התקין בחלונות הראווה, מנורות שהיו אז שיא האופנה. הוא זה שצחק איתי, תמיד חייך ושידר שמחת חיים. הוא היה רקדן מצוין והוריש לי את אהבת הריקוד.

זכור לי שרק פעם אחת כעס עלי, זה היה כשמצא אותי משחקת עם חוט חשמל של מנורת לילה. מרוב בהלה שמא אתחשמל נתן לי מכה על היד כדי להרחיק אותי מהסכנה. אני שאחזתי בחוט הפלתי את המנורה ישר על המצח שלי. עד היום יש לי צלקת קטנה, מזכרת לאותה פעם ואבא לא הצליח לסלוח לעצמו על כי גרם לי כאב.

הוא היה אדם חרוץ צנוע ומסור כל כולו למשפחה. רק חלום אחד היה לו. חלם שיהיה לו נכד שיוכל לטייל איתו לקחת אותו בעגלה לסיבוב בעיר ולשמוע את כל מכריו מתפעלים מהתינוק האחד והיחיד.

זה כמעט קרה. ממש כמעט. אבל כמעט זה לא מספיק וזה הדבר שגרם לי את הכאב הגדול ביותר במותו. כל כך השתדלתי. בגיל פחות מעשרים ושתיים ילדתי, כל כך רציתי לתת לו את המתנה האחת והיחידה שהוא ביקש בחייו.

חייו לא היו פשוטים. הוא גדל במשפחה אוהבת אך קשת יום, יצא לעבוד בגיל צעיר, בשואה עבר את התופת של מאוטהאוזן, מחנה עבודה קשה ביותר. חזר משם במשקל ארבעים ושמונה קילוגרם, עם מחלת טיפוס, וקיבל את הידיעה כי בתו שנולדה בזמן שנעדר, לא שרדה.

אבל הוא שרד, השתקם, והיה שמח בחלקו, אפילו מאושר. אז למה סרטן, למה מגיע לו סרטן? אלוהים, למה?

אבא, אני מקווה שיש גן עדן, ואתה משקיף עלינו מלמעלה ורואה את כל היופי הזה של הילדים והנכדים שלי שכל כך רצית בחייך. מקווה שלפחות במותך מהשמיים אתה מצליח ליהנות מהם.

ואני גם אחרי חמישים שנה מתגעגעת עד כדי כאב.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.