סיפורי סבתא

פרויקט סבתא הוא ההזדמנות הכי טובה שנקרתה בדרכי מזה שנים – על כל מה שלא יוצא לי להודות בקול רם, על כל הזיכרונות שנחרטו ושעוד ממשיכים להיצבר – מבצע סבתא ראוי ביותר

סבתא אורה שלי, שתהיה בריאה, היא בת 77. וקצת.
היא הפכה לסבתא לראשונה בגיל 44 כשאני נולדתי, ולאחרונה כמעט בגיל 70 – כשנולד בן הדוד שלי, שקטן מבתי האמצעית. והיא סבתא רבא לשישה נינים (השביעית בדרך).
כבר 33 שנים שהיא סבתא, והיא עושה את זה באותו מרץ היום כמו אז. ומדובר בהרבה מרץ. הרבה מאוד.

באה מאהבה

כאילו לא די במשפחה המאוד לא קטנה שהיננו, סבתא שלי דואגת לחלק את עצמה לעוד הרבה חלקים קטנים. כבר 18 שנים, מאז שסבא שלי נפטר ממחלת הסרטן, שהיא מתנדבת בבית החולים דנה, במחלקה האונקולוגית, מאמצת לחיקה עוד ועוד משפחות וילדים שלא שפר עליהם מזלם, מייחלת לבריאותם, ועושה עבודתה כדי להקל על הצוות המטפל ללא לאות.

כשהתגרשתי, היתה סבתא שלי הראשונה לצאת מההלם, להתגבר על כל הדאגות שאפפו אותה בעקבות התהליך, לשמור את כאבה לעצמה, ולקבל את אהבתי החדשה. היא היתה שם, כתמיד, בשבילי ובשביל בנותיי.

סבתא אורה היא נצר לשתי משפחות פולניות טובות, תוצר של סיפור אהבה נוסח ראשית המאה ה20, שהתחיל בניכר, נקטע כשאביה עלה לארץ עם משפחתו, והסתיים במפגש מחודש בארץ ישראל, כשאמא שלה ברחה לארץ ממש רגע לפני שפולין נהייתה גיא הריגה, ומצאה שאהוב ליבה חיכה לה כאן כל השנים.

אולי זה ההסבר לכמויות האהבה שסבתא שלי מסוגלת להכיל. שמה המחייב והאור שהיא אכן מפיצה סביבה בכל מקום, וההנחה שמי שבא מאהבה מביא אהבה, אחרת אין לי שום הסבר הגיוני למקום העצום שיש לכל כך הרבה אנשים בליבה, ולכוח שלה שלא אוזל.

מורה לחיים

מאז שאני זוכרת אותה היא היתה מורה. סבתא שלי, שהיתה ילדה טובה תל אביב, שעלתה לגרעין של המחנות העולים כדי להקים את קיבוץ משגב עם, שהיתה אימת כל החברים בקיבוץ שמיהרו להסתיר את הטרנזיסטורים והגרביים הצבעונים כשצעדיה נשמעו בין הביתנים, שהיתה תמימה מספיק כדי לשאול את הסמל "איפה חדר האוכל, חבר?", אך טבעי שגדלה לחנך דורות שלמים כשחזרה לעיר הגדולה.

בתחילת דרכה לימדה כיתות משולבות לילדים רואים ועיוורים – אחת מהם נמצאת בקשר איתה עד היום, ותעיד שלא רק בשל היותה עיוורת – מעולם לא ראתה אישה כמו סבתא שלי.
כילדה אני זוכרת את תלמידיה כרוכים אחריה. ואז הייתי אני בעצמי תלמידה, וידעתי שאין דברים כאלה. לא היה לי מורה אחד שאהבתי כמחצית האהבה שאהב אותה כל תלמיד מתלמידיה.
כשיצאה לגמלאות – חזרה ללמד מקצועות שאינם מן הליבה. היא בנתה מאהלי בדואים ומערות אדם קדמון עם ילדים שכבר היו צעירים מנכדיה אז, וגם הם אהבו אותה בכל ליבם.
כשהיתה כבר סבתא רבא חזרה לשולחן הלימודים ללמד את אחי הסורר לבגרויות, ואיפה שמורותיו נכשלו – היא הצליחה.
בשנה שעברה הגיעה לכתתה של בתי להסביר על מכונת הברייל ועל הדרך בה לימדו פעם ילדים עיוורים לקרוא ולכתוב.

ומילא כל זה, אבל גם היום, קרוב לשני עשורים לתוך הפנסיה שלה, עדיין עוצרים אותה אנשים ברחוב, שזיהו את קולה הרם בהמולת רחובות תל אביב, אנשים שהם בחלקם בעצמם היום סבים וסבתות, ועיניהם אורות לנוכח המפגש עם המורה אורה מבית הספר היסודי. איפה מוצאים כאלה היום?!

דרך ארץ

כילדה טובה תל אביב, ישראלית בכל רמ"ח איבריה, קיבוצניקית לשעבר וחסרת טקט בהווה, הראשונה מבין כל בנות דודותיה שלא נקראה מינה או ציפורה –אלא פשוט אורה, אוהבת סבתא את הארץ אהבת נפש.
כילדים היתה גוררת אותנו לאורכה ולרוחבה, בכל שביליה, וכשאנחנו עייפנו עוד לא תשו כוחותיה.

גם היום היא ממשיכה לטייל דרך קבע. כמו מזכירת קיבוץ טובה היא מרכזת את כל שמות החברים שעודם בחיים ומצטרפים לאוטובוס הבא, מגלה הרבה לפנינו אתרים שחובה לבקר בהם, וממשיכה לרכוש עוד ידע ודעת.

כבר שנים ארוכות שהיא מנסה להשתלט גם על שביליה הוירטואליים של הארץ – היא מחפשת בגוגל (בחולם), מנסה להבין את העניין שלנו עם "הפייס הזה " (פייסבוק), שולחת מיילים מהג'ימייל לנינתה הבכורה, ושבה ומתקשרת אלינו – מתקשה להבין לאן נעלם קובץ שלא שמרה.

נכון, לא יפה לצחוק על סבתא… אבל כבר כילדים, בטיולים בארץ ובחו"ל, נהגנו להסתובב איתה עם מחברת זמינה כדי לאצור את שיבושי הלשון שלה באנגלית, שעד היום מהווים חלק משפת האם של משפחתנו. היום היא טוענת שהיא פשוט סובלת מדיסלקציה שלא אובחנה. כך או כך, כל כך הרבה ממה שאנחנו יודעים אנחנו חייבים לה, ובעיקר את היכולת לקחת את עצמה בקלות ולקבל הכל בהומור ובאהבה.

אור גדול

רק בשבת האחרונה, בארוחה משפחתית, סביב שולחן הולך וגדל, ניתזו עשרות נקודות כחולות מטוש סורר על הקיר הלבן של סבתא שלי.
מתוך הרגל נעתקה הנשימה של אחותי ושלי, משום שאילו היה זה אצל אמא שלי בבית –אוי ויי… כמו שנהוג לומר…

אבל אצל סבתא הכל נראה אחרת. סבתא שלי תמיד רואה את הקיר הלבן הגדול על פני הנקודות הכחולות הקטנות – העיקר שאף ילד לא יפרוץ בבכי, שלא תתחיל מריבה בין הילדים על האשמה, שכולם ירגישו בנוח –  "נו מה יש? כבר קרה, אז קרה".

ככל שזה נוגע לנו, שלושה דורות שגדלו על ברכיה – ילדיה, נכדיה וניניה, אין דבר שיכול להוציא אותה משלוותה. סבתא שלי רואה בכל דבר את הטוב – אם מישהו מצליח רק קצת – היא רואה את ההצלחה, אם מישהו זקוק לעזרתה יתר על המידה – היא שמחה על כך שהיא יכולה עוד לעזור, אם מישהו בכיין מדי – היא שמחה שהוא רגיש.

כמי שגדלה בבית שלא חסר בו כלום, עברה לקיבוץ לחיות בחוסר כל מבחירה, וחזרה לעיר כדי לבנות את חייה מחדש- שכל כולם עסקו תמיד בנתינה ועוד נתינה – החומר לא אומר לה כלום. אין דבר שהוא יקר מדי עבורה, אין דבר שיש לה סנטימנטים עבורו, אין דבר שבעבורו תצא משלוותה.

יש לה רק שתי דאגות – היא דואגת לנו. על כל צעד ושעל, לכל אחד ואחת, מגדול ועד קטן – לבריאות, לפרנסה, להשכלה, לזוגיות – שפע דאגה.
ובזו אני יכולה תמיד להרגיע אותה, להבטיח שכולנו בסדר, שאנחנו דואגים לעצמנו ואחד לשני, כמו שלמדנו ממנה, ושבהחלט אין מה לדאוג.

אבל לדאגתה השנייה אין לי תרופה – סבתא שלי מפחדת למות. היא מפחדת מהרגע שתהיה איננה, לא מצליחה לתפוס איך ייתכן שרגע אחד היא תהיה עודנה יש, ובאחר תהפוך לאין.
ובזאת אין לי מה לומר לה, לסבתא שלי, ואיך אעזור כשדווקא לפחד הזה, מכל הפחדים בעולם, אנחנו שותפות לגמרי שוות?

מוקדש לסבתא אורה באהבה

אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מהתחלה
כמו לנשום בפעם הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר

ואם יכולתי רק לזכור
לכל אחד יש את הדרך לעבור
אבל בסוף כשזה נגמר
יש תשובה לכל דבר