משמשת כמנהלת מערך שרות בחברה קבלנית מובילה * בעלת תואר שני בלימודי משפט * בגרות והתבגרות הבעירו בה צורך לומר "בקול רם" ולחשוף "פתקים" שכתבה במהלך השנים על מערכות יחסים, אהבות בוערות וסוערות וגם על אכזבות * הכתיבה עבורה היא מעין "פילטר" לרגשות * הטקסטים = הפתקים הם כלי לביטוי רגשי * המילים שהיא כותבת נובעים מתוך שני הקטבים – פסגות אושר ועומקי הכאב.
למרות הכאב והאכזבות היא קשובה לרגשותיה ואיננה בורחה מהם ("מרשה להם לצרוב לי הנשמה ולכווץ לי את הבטן. לעיתים אולי יותר מדי") * פותחת צוהר לרגשותיה באמצעות חשיפה הדרגתית בפייסבוק * הפידבקים המפרגנים נטעו בה אומץ להוציא בגיל 50 ספר שירים פרי עטה שבו מרוכזים פתקים נבחרים, בוחרת לשתף אחרים, מאפשרת להם להרגיש ולהתרגש יחד איתה.
זוהי ענת זילברבוש, 51, רווקה, אם לילדה בת 10, שמשיקה בימים אלה את ספר שיריה, "פתקים לכותל צווארו", בהוצאת "אופיר ביכורים", שמציינת : "הטיפ היחידי שאולי אעז לתת הוא להיות תמיד נאמן לעצמך, להווויה שלך לרגשות שלך ולאמת שלך. רק כך תוכל לראות ולבחור את מי שבאמת מתאים לך, להתרחק ממי שלא וללכת ממי שכבר לא".
ענת זילברבוש, היא אישה מרשימה לכל הדעות . מאחורי העולם הקרייריסטי בענף עבודה "גברי" מאוד, עולם הבנייה, מרוץ המטלות והחספוס של כותלי בית המשפט, קיימת אשה עצמאית, אמא מסורה ואסרטיבית , נשית וסקסית. היא מעולם לא נתנה לעצמה לשקוע או להתחפר בגלל החוויות הרגשיות שחוותה, אלא המשיכה לחיות את חייה במלוא הווליום, ולהמשיך לחוות הלאה. "אסור לנו להיות אזוקים בכאבי העבר, ב"שריטות" שהוא חרט בנו, ומשותקים מהפחד מפני העתיד. כל אלה לא יאפשרו לנו לעולם שום הווה של אושר". מי שמכירה מקרוב יעיד על ילדה –נערה- אישה מלאת שמחת חיים מפזרת אופטימיות, וענת מודעת לפרדוקס שבין מהותה זו לבין חלק מהטקסטים שזורי העצב. אבל גם בהם, או לפחות בחלקם הגדול, שילבה תמיד רמז לטוב שיגיע סוג של אופטימיות נצחית. "והיא יודעת היום שאם מחר לא מגיע, הוא יגיע מחרתיים". באופטימיות הזו היא גם מגדלת את ביתה יחידתה, כאם יחידנית, בסביבת ילדות מאושרת ומלאת חוויות שמחות.
פרידה לפני כשלוש שנים מגבר איתו ניהלה מערכת יחסים מאוד משמעותית האיצה בה את הבערה לומר דברים ב"קול רם", והולידה ספר שירים חושפני "פתקים לכותל צווארו" (אופיר ביכורים). בו היא מאפשרת לקוראים הצצה לנבכי נפשה, לעולמה הפרטי והאינטימי. הספר לא נכתב באבחת קולמוס כהחלטה "לכתוב ספר". הוא אסופה של דברים שנכתבו מהלך של שנים רבות, חלקם אף עוד בגיל 18. ההחלטה לפרסם את הספר נולדה בשלבים.
אסופת הכתבים או כפי שמכנה אותם זילברבוש "פתקים" הם פתקים על אהבה ופתקים של אהבה המכילים רגש רב, בתוכם היא מגלמת בצורה ציורית, מטאפורית ועדינה עולם שלם של רגעים, זכרונות, געגועים , אכזבות, כמיהות וחלומות.
התחלה בפייסבוק… והשאר היסטוריה. בעקבות פרידה כואבת ומשמעותית, מחליטה ענת לומר "בקול רם" את שמרגישה. עד אז כתבה, משך שנים, את תחושותיה על דפים למגירה ולקהל מצומצם של חברות וחברים טובים. היא פתחה דף בפייסבוק בשם "פתקים לכותל צווארו". שם היא עדיין לא נחשפת טוטאלית בשמה או בשיתוף תמונתה, ככה במשך חודשים. תחת מעטה האנונימיות חשפה שם ענת באומץ רב חלק מכתבי היד שלה. אט אט צבר הדף קהל קוראים נאמן, מפרה, מגיב, וככל והעזה להעלות טקסטים נוספים, מעברה התגובות הלכו והתעצמו.
ענת "התרגשתי בעיקר מהעבודה כי חשתי שהטקסטים שלי הם כלי ביטוי לתחושות של רבים ורבות, אשר מצאו דרך מילותיי את אמירתם שלהם ביחס למערכות יחסים שלהם. השלב הבא היה שלב האומץ להיחשף בשמי ותמונתי, ומכאן התעצמה בי החלטה להרחיב את מעגל הקוראים, המרגישים והמתרגשים ולרכז את אסופת הפתקים לכדי ספר. את החוזה להפקת הספר חתמתי ביום הולדתי ה – 50. מתנה שלי לעצמי.
"תולדות חיי אהבתי". חוויות של אדם מעצבות את אישיותו. ספרה של ענת אוסף לתוכו את "תולדות חיי אהבתה" ( כך להגדרתה ) ובכוונה מודעת הוא אינו ערוך באופן נאמן לסדר הכרונולוגי של מערכות היחסים שלה. "בן זוג שלי לשעבר שקרא את הספר ביטא את זה כך– "איני יודע מה נכתב עלי ומה על אחרים, אבל אני כן יודע שיש טקסטים שהייתי רוצה שייכתבו עלי, יש טקסטים שממש מקווה שלא נכתבו עלי, ויש טקסטים שמקנא במי שנכתב עליו". מציינת ענת. ומוסיפה : "הספר אינו מדבר לחלוטין על אכזבות וכאב בלבד. יש בספר גם הרבה כתיבה על אהבות מתקיימות ובוערות וסוערות . ייתכן ונכון ואולי אצלי המינון של הכתיבה ה"כואבת" גובר על הכתיבה ה"שמחה", כי דווקא הכאב הוא זה שמגביר בי צורך "להוציא ממני" מילים, או שאולי אני זו המחפשת מילים כדי להוציא דרכן כאב, אבל בהחלט לא רק. המילים נכתבות בי מתוך שני הקטבים – פסגות אושר ועומקי הכאב".
הזמן המתעתע. הזמן הוא אחד האלמנטים הכי מתעתעים בחיינו. אצל ענת הזמן אינו משכיח דבר, אך יחד עם זאת יש בו סגולות מרפא אדירות, בהיותו מקהה כאב. "יש בזמן החולף כדי לזקק, לרכך את הכאב, לנטרל רגשות שליליים של כעס, אכזבה וכד' – הן עצמיים והן כלפיי מישהו אחר, ובכך לאפשר לימוד הבנה והכלה, עד שחווייה הזאת יכולה "לנחות בשלום" ולמצוא את המקום שלה במרקם של חיינו. לכל חוויה נדרש זמן אחר, הנגזר מעצמתה ומשמעותה. לעיתים לילה, לעיתים חיים שלמים. חיים שלמים גם זו הגדרה של זמן."
קשובה לרגשות. בריחה מרגשות כואבים אינם הפתרון עבור ענת. היא בוחרת להתמודד איתם עם כל הכאב שיש בהם. "אני מרשה להם לצרוב לי הנשמה ולכווץ לי את הבטן. לעיתים אולי יותר מדי". לעיתים מתמודדת מולם בשתיקה, עד שנבלעים בתהומות הזמן. לעיתים מדברת, אבל בעיקר כותבת. והרבה. "הכתיבה היתה עבורי תמיד מעין "פילטר" לרגשות, והזדמנות לשבת על "ספת הפסיכולוג" ולפגוש שם את עצמי. אני מאוד כנה בכתיבה שלי כלפי עצמי, גם כשהדברים לא מחמיאים לי, אני לא מוותרת לעצמי בכתיבה, לעיתים "עד זוב דיו", ויודעת שרק כך, עד ש"כל המוגלה תצא החוצה" רק אז אחלים ואלמד ואשלים.
"אהבה לא נגמרת לעולם". אומרת ענת, "מערכת יחסים מסתיימת" , כשנגמרת הבחירה זה בזו, או לעיתים כלל לא מתחילה כאשר אחד מהשנים אינו בוחר מלכתחילה. ובאין מערכת יחסים האהבה מחליפה מצב צבירה לזכרון, או חלום, או געגוע, אבל אינה נגמרת. היא תמיד משאירה חותם ומעצבת אותנו בהמשך –הופכת לעוד רובד של "אנחנו", היא "עוברת דירה" מהלב לנפש, ומתמקמת בפינה השמורה לה. המרחב השמור לאכלוס אהבות הוא אינסופי.
אהבה פשוטה. ענת מגדירה "אהבה פשוטה" כצומת ההיא, בה מתקיים מפגש נדיר של נפש-גוף-ראש ("השילוש הקדוש"), בין שניים, הבוחרים הדדית זה בזו, בדיוק באותה עת ובאותו מינון. זו הנוסחה המוחלטת לאהבה פשוטה – שניים ביניהם התאמה מוחלטת רוצים זה את זו בדיוק באותו זמן ובאותה מידה, ולא פחות מזה, יודעים ואמיצים מספיק כדי לדעת לעזוב זה זה ברגע שאחד ממרכיבי נוסחה הזאת נשבר.
במפגש הנדיר הזה לא מתקיימים רגשות של אכזבה, תסכול, געגוע, קנאה, לא נרקמים שקרים, לא בגידות. הכל פשוט, ומורכב כמו פאזל. מצד שני, אומרת ענת, בהומור העצמי הציני שלה, גם לא היו מתקיימים כל חומרי הגלם מהם ניתן להפיק את השירה הנוגה הענוגה. לא חבל?
"כשתגיע, אתה…אדע שזה "אתה", כשכל שאכתוב סופסוף יהיו שירי אהבה תמימים..קלישאיים…אהבה פשוטה. זו המשאלה הכי מורכבת שלי".
"ואני… אולי בגלל התפיסה הזאת שלי, של הבחירה בכל בוקר מחדש, אולי מהטעם הזה מעולם לא נישאתי. אידיאולוגיה או נסיבות. השאלה הנצחית.", אומרת ענת. "אני בצומת. יודעת שהוא שם מר "שילוש קדוש". בדרך. ומחכה לו. אפילו לא יוצאת להפסקת קפה, כדי שלא נתפספס חלילה כשיעבור בה".
הסוד לאהבה הוא הנתינה. לשאלה : מה משמר "אהבה" בין בני זוג? עונה ענת : "לו ידעתי את הסוד לא הייתי כותבת פתקים על אהבה כואבת, אלא מפרסמת "רב מכר" עם הנוסחה המנצחת. ובכל זאת אני חושבת שהמפתח הוא נתינה אין סופית בכל התחומים ועל כל ההגדרות. כשאתה לא חדל לתת, אתה למעשה גורם לבן הזוג שלך להרגיש שהוא עדיין נבחר וחשוב עבורך. אתה מייחד את מה שאתם, מפזר "קסם". האוייב הגדול של "האהבה" הוא אולי שגרה. אדישות. חטאו של "המובן מאליו". ועל משקלן של המילים לעיל, כשלא "מפזרים קסם", אז מפזרים את הקסם.
הטיפ היחיד שענת בזהירות מנדבת הוא : "להיות תמיד נאמן לעצמך, להווויה שלך לרגשות שלך ולאמת שלך. רק כך תוכל לראות ולבחור את מי שבאמת מתאים לך, להתרחק ממי שלא, וללכת ממי שכבר לא".