הבלוג של מרב שני

קוראת כותבת

צורכת ספרים לוורידים. עורכת לשון. מילים מוגבלות כל כך אבל כשהן מצליחות לדייק לרגע, זה אושר אחד קטן.

עדכונים:

פוסטים: 42

החל מאפריל 2014

הספר לא יונח על מדף שירה בחנויות הספרים – תמונת המכנף הנאה שבכריכתו תבהיק בסקציית פרוזה – ואף על פי כן בעיניי הוא פיוט מתמשך, חסר נשימה, שורט ופוצע, צועק ולוחש, כואב ומעלה חיוך – והקלחת כולה בשפתה המרהיבה של ורד

29/11/2018

נעולה

 

ימים ארוכים נדרשו לי כדי להשלים את קריאת הספר ‘נעולה’ של ורד זינגר משום שכשקוראים שירה לא בולעים אותה באחת אלא טועמים בזהירות, בקשב רב, במתינות; עמוד עמוד, פסקה פסקה.

הספר לא יונח על מדף שירה בחנויות הספרים –  תמונת המכנף הנאה שבכריכתו תבהיק בסקציית פרוזה – ואף על פי כן בעיניי הוא פיוט מתמשך, חסר נשימה, שורט ופוצע, צועק ולוחש, כואב ומעלה חיוך; היצר והרגש חשופים, בועטים, נושכים, חומלים, בלתי מתפשרים – והקלחת כולה בשפתה המרהיבה של ורד.

או אז, בלחיצת אצבע אקראית, אני מותקפת בידי ענן של עונג צרוף וטהור, שלא הספיק להימהל בדבר. כלואה בענן של עונג שעושה בי שמות ומרעיד אותי מלמעלה עד למטה ובאלכסון, אני חשה צלולה מאי פעם.
הפסקת מסז‘,” אני מתחננת למגע מחושב ומאזן, יודעת היטב: עונג שמגיע בבת אחת, סופו להסתיים בבכי.

גילוי נאות: ורד היא קולגה וחברה. רק כשהפכתי את הדף האחרון בנשיפה ממושכת הבנתי שהניסיון להפריד בין הכותבת והטקסט היה חסר תוחלת – השניים הם אחד: בחוץ אש יוקדת, גייזר מתפרץ, תימרות עשן, ובפנים ליבו הרך של עלה אלוורה, רגישות ועצבים חשופים נרעדים ממשב רוח קל.

‘נעולה’ הוא לא ספר טיסה או ספר פיל גוד או לבעלי לב חלש. נעולה הוא למיטיבי לכת שרוצים להסתכן בנגיעות ישירות בקרביים פועמים של הרגש בסיפור שלא עושה הנחות לכלום ושום דבר.

איה, גיבורת הסיפור, נעה כאחוזת אמוק בין שני מוקדים: טל חלמיש, מאמנת אישית שהפכה למיני סלב בזכות הפרסום שסיפקו לה ספריה, ויותם, בנה בן העשר של איה, בעל סימני אספרגר, ומקור לאהבה עמוקה מרובבת ברגשות אשמה תובעניים.

הנדידה הקודחת ממוקד למוקד מתנהלת על רגל וחצי: לאיה פגם מולד – רגל קטנה המכונה בחמלה ‘הקטנה’, ובה ‘צ’ופציק’ שמושך אליו רגשות כאב וטינה וסליחה – כאילו היה הסיבה לכל הדברים כולם.

טל חלמיש, המוזכרת לא פעם כשרלטנית, פרצה לעולמה של איה במקרה, וחיש הפכה למגנט מלובן.

זה היה מראה לא שגרתי. שלא כדרכו, העורב היה גבוה, חשוף בצריח. מרחוק הוא נראה כמו טכנאי זעיר שמטפל במנגנון. הרמזור התחלף, והעורב ניתר בבהלה בסלטה מסולסלת ורחבה מאוד, כאילו צלפים ירו בו מכל הכיוונים והטיחו אותו מצד אל צד. עמדתי בלי לזוז ובהיתי בהתרחשות המשונה, ופתאום הבחנתי בבירור במילה שיצר העורב בנפילתו ארצה, בסוף הדגל של הלמ”ד: טל. אנשים חלפו, מכוניות צפרו, אוטובוסים נשפו, ואיש מלבדי לא הבחין במילה הקצרה שחרכה את הרקיע, כמו חלף כאן הרגע מטוס סילון. טל. בכל העולם לא היה דבר ראוי יותר להשתוקקות.

גם לטל חלמיש יש פגם – יד קטנה. הקטנה של איה פוגשת את מקבילתה. אולי זה לב ליבו של קסמה של טל חלמיש. אם כך ואם אחרת, טל הפכה למושא תשוקתה של איה והיא עושה כל אשר לאל ידה כדי להפוך את הקשר הטיפולי לקשר רומנטי. חלקים נכבדים בסיפור מוקדשים למסע הזה. במהלכו איה מקווה למצוא קשר עם נשים אחרות שירחיקו מעט את המגנטיות הצורבת של טל חלמיש. קולה המפוצל  של טל ומסריו הכפולים מתלכדים לאחד כשהיא חוזרת ומסרבת להמיר את קשר הטיפול באהבה.

“אני מצטערת, איה,” ציקצקה בריחוק, “אני מרגישה כלפייך משהו אימהי. אני לא יכולה לעשות את ההפרדה.”

“אם זה נקרא רגש אימהי, אז את חרא של אמא,” סיננתי בזעם [...]

היא שתקה בקמצנות, כאילו חתמה בשעווה את מה שנשאר משקית הסוכריות הקופצות והחביאה עמוק עמוק בארון.

ומנגד, ממעמקים, מושך יותם לכאן ועכשיו, לחיפוש אחר מציאת מקום בעולם, פינה משלו שבה יוכלו הוא והשונות שלו להצטנף וגם לפעול ברוגע. לרגעים יותם מכמיר הלב חד כתער, רואה את איה על כל ממדיה, ובאחרים הוא נתון בתוך הסדר הכפוי של עולמו שבו מרקדים שדים ומפלצות, ומותר לאכול רק מאכלים בשני צבעים.

ככל שאיה מתקרבת לאש המכוּנה טל חלמיש, כך גוברים רגשות האשמה שלה כלפי יותם, והחוט בין שני הקצוות – מימוש אהבתה וטיפול בבנה – הולך ונמתח עד שברור שעליו להיקרע, ואולי, לעת עתה, לא קיים עולם שבו ישכנו השניים בצוותא.

בזכות יותם נולד הביטוי היפה להפליא המלווה את הספר לאורכו ‘עד עשר’ או ‘עד עשרים’ או כל מספר אחר – מד רגיש לאהבה וחום וקשר.

כשהיה בן שלוש ועזבנו דירה מעוצבת ליד שדרות רוטשילד לטובת חורבה זולה ושכרוה בדרום־מזרח העיר, פתח בשביתת חיבוקים. קול קלוש הנחה אותי להתחיל בחיבוק “עד שתיים”, ומשם להעלות בהדרגה עד לחיבור בן עשר שניות [...] היום אנחנו מגיעים לחיבוק עד חמש־עשרה [...]

ורחוק רחוק, לפני יותם ולפני איה, ישנה ‘הקטנה’; סוד כמוס שאיה נאלצה לשאת כל חייה כצלב. אולי מקור הייסורים כולם. הקטנה מכבידה אבל משקלה כאין וכאפס לעומת כובדו של הסוד – אף אחד בעולם אינו יודע על קיומה של הקטנה מלבד הוריה, רונן, אחיה – שלא ראה אותה מעולם, הרופא, הפרופסור בתל השומר ועמליה, אישה עם רגל קטנה משלה.

ובכל הפעמים שבהן כבר עמדתי לוותר, כשהסוד כבר לחץ לי על הלב עד שהרגשתי שהוא זז מהמקום שלו עשרה סנטימטר לפחות – בכל הפעמים האלה הייתי עפה בלי שום מאמץ ישר לבית של עמליה.

מתנות של תובנות דקות פזורות לרוב, צצות לפתע מתוך הסיפור, משמחות בקיומן. קשה לחיות בעולמה של איה, אבל אולי דווקא הקושי הוא זה שברא אין־ספור נקודות אור ההופכות את הספר ואת עולמה של איה לשמיים כהים זרועים כוכבים זוהרים.

עוד מהבלוג של מרב שני

תצוגה מקדימה

המיילדת מוונציה/רוברטה ריץ'

אתחיל מהסוף: בלעתי את הספר בשלוק אחד ומתוך סקרנות רבה. האם ספר מאוד קריא הוא בהכרח ספר טוב? לכל אחד קריטריונים אחרים להגדרה מה הוא ספר טוב בעיניו, אבל כמה טוב לה, לרוברטה...

תצוגה מקדימה

היקום נגד אלכס וודס / גאווין אקסטנס

לא אוהבת לכתוב או לקרוא תקצירי ספרים, אז המצאתי סטרט אפ - בתחתית הפוסט תמונת התקציר המקורי. ולענייננו: סיפור מקסים על ידידות מופלאה, זה האטיקט הבוער באדום שמוטבע בכריכה הקדמית. נכון, אבל זה רק חלק קטן מהעניין כולו. הסיפור...

תצוגה מקדימה

חתיכת סיפור / דלית אורבך

אפשר לשמוע את הוויששש? הרגע זינקתי החוצה בלי חמצן בכלל מהעמוק העמוק של חתיכת סיפור. וזה מה שראיתי כל הזמן לנגד עיניי לפני הכל: שאפו אדיר על מלאכת מחשבת עלילתית בלי ליפול בשום עיקול או סיבוב או אפילו בקטנה. למאותגרים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה