הבלוג של מרב בן הרוש שני

יומנה של טכנאית ציפורניים

שנה אחרי שעשיתי דוקטורט במניקור-פדיקור הסתבר שאני אלרגית לחומרים שלי, אז אני יוצאת לחפש את עתידי. בת 50 פלוס במסע שלי אל ההצלחה

עדכונים:

פוסטים: 50

החל מינואר 2013

איך נרדמנו בשמירה. היום האחד בשנה שבו פעם אמרו לאימא ‘תודה’, נספג לתוך הפוליטיקלי קורקט. קריאה נרגשת להחזיר עטרה ליושנה

10/02/2013

בעודי מצחצחת את הפאנלים (זאת כמובן מטפורה. לא נוגעת בפאנלים. רק איבוק רהיטים, אקונומיקות, שטיפה, שאיבת אבק, סידור הבית לפני שטיפה, סידור אחרי) שמעתי ברדיו שהיום יום המשפחה.

לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב, כי אוזן אחת הייתה חסומה על יד הבגדים של הבת בדרך לחדר שלה, ואוזן שנייה סתומה עם צבע שיער, בדרך לכיור.

נכנסתי לגוגל והבנתי שכן, נרדמנו בשמירה. ובגדול. היום האחד בשנה שהוקדש לנו, האימהות, הולאם לטובת קולקטיביות משפחתית, למען היות פוליטיקלי קורקט. הרגע האחד בשנה שבו הילדים של דורי-דורות אמרו לאימא תודה בלי בושה ועם הרבה נשיקות דביקות, הפך להיות עוד יום שבו המשפחה (כלומר את) צריכה לאפות עוגה לחגיגה בבית הספר.

אם אף אחד לא שם לב, אני רוצה לציין: אנחנו שונים, גברים ונשים. ולא רק באזור אברי הרבייה. אנחנו לא בנויים אותו דבר. ותודה.

וידוי: גם אני הייתי פעם מאוד מבולבלת בנושא הזה. לפני חמש עשרה שנים ועוד קצת נשאתי לשווא את הביטוי ‘אנחנו בהריון’. לקח לי 42 שבועות מלאים כדי לשים לב שאולי שנינו בהריון אבל יש רק אחת שצורחת ‘אפידורל. עכשיו!!’

ובהתאם לעובדת היותנו שונים, אנחנו לא ממלאים את אותם תפקידים במשפחה ובחיים בכלל. גם אם נצליח לגרום להם לקחת את הילדים לגינה יותר מפעם בשבוע (או שיהיו כאן רגשי אשמה), גם אם הם יגרמו לנו לדעת להחליף גלגל, בסוף, אלו הם רק שינויים קוסמטיים. השינויים המהותיים נמצאים בגנטיקה ובחינוך העמוק שאנחנו עדיין יונקים (אגב, מהאימא).

עוד לא יצא לי לפגוש את הגבר שמתייסר בשאלה איך הוא יקדם את הקריירה שלו אם הוא צריך לצאת כל צהריים לאסוף את הילדים מהגן. בחדר שלי אני שומעת בלי סוף נשים ש: או עושות ויתור בתחום הקריירה ומקדישות עצמן לבית ולמשפחה, או מזגזגות בין המשפחה והעבודה ומרגישות רגשי אשם כלפי כל העולם.

Lose-lose situation. כרוניקה של כשל ידוע מראש. כי נשים מצפות מעצמן להיות: האימא הכי טובה (וזה כולל גם את העוגה הכי מתוקשרת בגן), העובדת המצטיינת, המאהבת האולטימטיבית. הן נאבקות בכל החזיתות ועדיין מרגישות שהן לא עושת מספיק. שנכשלו – שהן לא ראויות לתוספת במשכורת/לחדר משלהן/לתודה. גברים לא מרגישים כשלון בעיקר מהסיבה שהם לא מצפים מעצמם להשיג הכל.

אני קוראת מעל במה זו לכל מי שמרגישות/מרגישים כמוני לצאת בקריאה נרגשת ונוקבת: שוב יושב יום האם! למשפחה יש הרבה מאוד ימים. את כל האחרים. תנו לנו את היום האחד הזה שמגיע לנו.

הנושא הזה רחב ועמוק כהיקף רגשי האשמה שלי ואני יכולה להמשיך עליו שעות אבל חייבת לתלות כביסה לפני השניצלים. לכן הטופ שלי הפעם קצר וממצה: הבוקר החלטתי לכתוב לעצמי ברכת תודה על מה שהצלחתי לעשות בשביל המשפחה שלי השנה. לידה, אני אכתוב את המנטרה: אני סולחת לעצמי על כל מה שלא הצלחתי. מקווה שיהיה לי זמן. הילדים בדלת.

בברכת שיוף קל ונעים,

מרב, טכנאית הציפורניים שלכן

* הרשומה נכתבה בהכללה אבל אני מאמינה שזו עדיין תמונה משפחתית רווחת. מקווה בכל ליבי שהדורות הגדלים ימצאו איזון נכון יותר

עוד מהבלוג של מרב בן הרוש שני

תצוגה מקדימה

ג'ל על ציפורניים טבעיות-בעד ונגד

כל פעם שאני מורחת ג'ל אני חושבת על איך נראו חיינו לפני שהמציאו אותו. ויותר ספציפי – האם בכלל היו לנו חיים? ובשביל מה בכלל טרחנו להתעורר בבוקר? חדות העין שביניכן ישימו לב שאני לטובת הג'ל. ויש לכך מספר סיבות שאשטח כאן ללא כחל...

תצוגה מקדימה

איזי ריידר מ ת ח י ל י ם

דניס הופר וג'יימס פונדה על אופנועים כבדים וסט בגדים קבוע. ברקע שומעים את Born to be Wild. זה קרה בסרט Easy Rider שתורגם בהתקף גאוניות לאדם בעקבות גורלו. מאז שעזבו ואינם, מה שנשאר לי זה רק הגורל שלי. אני מעריכה שיודעת את הכתובת שלו, כולל...

תצוגה מקדימה

למה פתחתי בלוג

בכלל לא אשמתי שפתחתי. זאת יולי אשמה. אני סתם ישבתי בתמימות ושייפתי ואז י. התפוצצה עם השאלה: למה שלא תפתחי בלוג? מי, אני? אז פתחתי. זה הסתדר מעולה עם השאיפה להיות סופרת, כי יש לי כבר שני ספרי-מגירה. וגם, באמת מאוד השתוקקתי, אלא...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה