קיבלתי מתנה לפנסיה – להתעורר

" את צריכה ניתוח מיד" אמר לי הרופא בקור רוח, ואני? רק רציתי לברוח הביתה ולעכל לרגע את החדשות הלא רצויות האלה שנחתו עליי כרעם ביום בהיר

מאת: צילה בן יוסף

בסוף מבצע 'צוק איתן', ימים ספורים לפני הפסקת האש, נכנסתי להתקלח והרגשתי בליטה ליד הפטמה בשד. קראתי לאיתן בעלי, שאמר שהמקום נראה נפוח ושאני חייבת לבדוק את זה אבל אני, אופטימית מטבעי, בכלל לא חשבתי שזה אולי סרטן. מעולם לא היה במשפחה המורחבת סיפור של סרטן שד, תמיד הרגשתי נהדר ומה זו בכלל 'התקלה' הזו בגוף שקפצה עליי פתאום ברגע כל כך רווי סטרס בעבודתי כחוקרת במשטרה ובמדינה בכלל. אז חיכיתי לסוף המלחמה והגעתי לכירורג שד שטען כי מדובר כנראה בציסטה וליתר ביטחון גם שלח אותי לבדיקת ממוגרפיה. עד אז הקפדתי להגיע באדיקות לביקורות בשל מבנה השד שלי.

בבדיקת הממוגרפיה גם הטכנאית לא ראתה כלום, אבל אני כבר ראיתי. הצבעתי לה על התמונה והיא התעקשה שאין כלום – ואני מצדי התעקשתי באותו הרגע לעבור אולטראסאונד. בבדיקת האולטראסונד נצפה גוש ובאותו הרגע גם לקחו לי ביופסיה מהמקום. נשלחתי הביתה להמתין לתשובה ועדיין אחזתי באופטימיות ובשאננות – בכל זאת לא סבלתי מכאבים וההרגשה הכללית שלי הייתה די טובה. שבוע לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופא, "הרופא רוצה שתגיעי אלינו", בערך בנקודה הזו מעטפת האופטימיות החלה להיסדק ולהתחלף בחשש גדול. כשהגעתי למרפאה התמונה הפכה שחורה הרבה יותר, "אני לא יודע באיזה שלב את, את צריכה ניתוח מיד" אמר לי הרופא בקור רוח, ואני? רק רציתי לברוח הביתה ולעכל לרגע את החדשות הלא רצויות האלה שנחתו עליי כרעם ביום בהיר.

הייתי בהלם מוחלט. עצבות השתלטה עליי ופתאום כלום לא עניין אותי מסביב. איתן לקח אותי לשיחה ואמר לי שחשוב שנשתף את הבנות ושנעבור את זה ביחד – ושיהיה בסדר. הוא צדק.  אז הודעתי לבנות וכל אחת קיבלה את זה קצת אחרת בהתאם לאופי שלהן, האמצעית שרגישה יותר אפילו הלכה מיד לרב לקבל ברכה. ידעתי שגם להן זו התמודדות לא פשוטה. שבוע לאחר מכן כבר קיבלתי החלטה לשתף גם את הסביבה הקרובה שלי. תמיד אהבתי את החברה והקשר הבינאישי וביקשתי מהחברות שלי להצחיק אותי ולהיות איתי בימים הטרופים ההם – וכולן נרתמו. אי אפשר לתאר את החשיבות העצומה בקבלת תמיכה שכזו מהמעגל הקרוב, תמיכה שנותנת כוח בלתי מוסבר.

ה"תקלה" התבררה כמתנה גדולה. צילה בן יוסף (אלבום פרטי)

החשש הגדול מכימותרפיה ריחף כעננה שחורה

אחרי האכזבה הקשה מהרופא הראשון שטיפל בי, הגעתי לפרופ' שניבאום, מנהל המרכז לבריאות השד באיכילוב, שהסביר לי ברוגע על התסריט הצפוי לי. הוא הרגיע אותי מחשש גדול שריחף מעליי כעננה שחורה מרגע הגילוי – טיפולי הכימותרפיה. הוא הסביר לי שאחרי הניתוח תישלח דגימה לבדיקת אונקוטייפ, בדיקה שתסייע בהחלטה על סוג הטיפול המתאים לי והאם אני זקוקה בכלל לכימותרפיה. למזלי הגדול תוצאות הבדיקה הצביעו על כך שאין תועלת במתן כימותרפיה במקרה שלי והשלב הבא בטיפול היה הקרנות וקבלת טיפול תרופתי הורמונלי. החשש מתופעות הלוואי כתוצאה מטיפולי הכימותרפיה היה גדול מאוד- שמעתי נשים מספרות על העייפות, השכחה, המחלות הנלוות דוגמת הסוכרת ופיללתי בתוכי שלא אצטרך לעבור אותן. בימי ההקרנות בבית החולים הזמין אותי חמי היקר ששהה אז בבית אבות סמוך לבית החולים, בקביעות לארוחת צהריים משותפת וגם בימים הלא פשוטים ההם נתגלה לנו זמן איכות ביחד.

מתנה לחיי הפנסיה – להתעורר

בחלוף ארבע שנים מרגע הגילוי אני יכולה להגיד ש'התקלה הזו' העניקה לי מתנה לחיי הפנסיה אליהם נכנסתי – להתעורר. החלטתי להפסיק לקחת ללב, לא להתעצבן כל כך מהר ולקחת כל יום בסבבה. התחלתי לעשות יותר פעילות גופנית והלכתי למרכז תזונה באיכילוב שם התאימו לי תפריט המותאם למצבי. באותם הימים גם החלטתי למלא את עצמי בטוב והתחלתי להתנדב בפרויקט 'אם לאם בקהילה' הפועל בראשון לציון וסייעתי לאימהות צעירות בימים הראשונים שלהן בחיי ההורות החדשים והנתינה נתנה לי לא מעט כוחות.

הטראומה הגדולה שליוותה אותי בחיי הייתה האובדן של אמי, שהיתה מזכירה ראשית במשרד עמידר ולפני 32 שנה נכנס אדם מטורף למשרדים והצית אותם. לאחר שאמי הזעיקה עזרה היא החליקה ונלכדה באש, שם מצאה את מותה. הייתי בת 27 באותם ימים, אימא לשתי בנות קטנות ולימים אחד הרופאים שפגשתי אמר שככל הנראה הטראומה הזו היוותה את הטריגר למחלה. אבי, שהיה קרוב אליה מאוד, לא השלים עם האובדן הקשה ונפטר לבסוף מהתקף לב. לצד הקושי הפרטי הגדול והמקרים המורכבים שנתקלתי בהם בעבודתי נתקלתי לאורך הדרך גם בלא מעט רגעי אושר וסיפוק. זכורה לי במיוחד אישה ערירית ומבוגרת שהייתה מגיעה אליי לתחנה פעמיים בשבוע רק כדי לדבר איתי ולהפיג מעט את הבדידות. באחד הערבים הגשומים ביקשתי מאזרח נחמד שהיה במקרה בתחנה להסיע אותה הביתה. כשהוא נכנס אליה הביתה הוא היה המום ממצב הבית המוזנח והתקשר אליי בדמעות. ימים ספורים לאחר מכן מילא לה את הבית בציוד ובדברים טובים ואחרי שעירבתי את שירותי הרווחה היא קיבלה בית ראוי לחיות בו את שארית שנותיה – זה היה סיפוק אדיר בשבילי.

עם הגילוי על המחלה הצטרפתי לקבוצות תמיכה לנשים שמתמודדות עם הסרטן, ביניהן ל'גמאני – חליתי בסרטן השד' – קבוצת פייסבוק ווואטסאפ בה אנו מתייעצות אחת עם השניה, פורקות את שעל הלב ומסייעות בעצות מהניסיון האישי. הסרטן תמיד נמצא שם. תופעות הלוואי מהכדור ההורמונלי מזכירות לי מדי פעם שהמחלה מרחפת לה אי שם למעלה וסיפורים על נשים שאינן עוד איתנו בקבוצות מהווים גם הם תזכורת קשה מאוד. אבל חזרתי להיות צילה האופטימית שתמיד הייתי ובחרתי להמשיך הלאה בכל הכוח. מאחוריי קריירה של 30 שנה כחוקרת במשטרה, בעל נפלא, שגם הוא שוטר, 3 בנות ושישה נכדים מדהימים שנותנים לנו הרבה נחת וגאווה. וכעת, יש לי המון זמן איכות פנוי. אני מטיילת המון בארץ ובחו"ל, מבלה עם הבנות והנכדים, מבלה עם חברות ומזכירה לבנותיי לעשות את הבדיקה מדי שנה. לימים גם ביקשתי לעבור בדיקה גנטית על מנת לשלול את המצאות הגן הפגום ובקרוב אני עתידה לעבור ריצוף גנטי מלא. אני קוראת לנשים לא להיות שאננות, להיבדק בזמן, לדעת לבקש עזרה ולהזכיר להן שהן לא לבד ומקפידה להעלות מדי פעם פוסט לפייסבוק כי אסור לחשוב ש'לי זה לא יקרה'.

.

** צילה בן יוסף פועלת להעלות את המודעות למחלת הסרטן וקוראת לכל הנשים לא לזלזל בעצמן ולחשוב 'לי זה לא יקרה'

גוף ונפש
כתבות, חדשות ודעות על הקשר שבין הגוף לנפש, איך לשמור על הבריאות, הכושר והאושר האישי