ב- 2029 נחגוג 62 שנים לכיבוש הישראלי על מיליוני אנשים נטולי זכויות בסיסיות. ונמשיך לעצור במעצרים מנהליים, ולפטרל בסמטאות ערים שלא רוצות בנו, ונכדנו ובני נכדנו ימשיכו להנפיק אישורי סחר, ואישורי מעבר, ואישורי בנייה, ואישורי יבוא עבור פלסטינים.
בבחירות 2019 דנו בעיקר בשחיתות של נתניהו, שאיבד את היכולת להבחין בין האינטרסים שלו לאינטרסים של המדינה. אבל המציאות לא מחכה שנתניהו יסיים את הקרב הגדול שלו נגד שומרי הסף בישראל. האתגרים שעומדים בפני ישראל לא נעלמו בזמן שחברי הקואליציה זחלו על גחונם כדי לחתום לו על הצהרת נאמנות.
בבחירות האלו לא עסקו במדיניות, ואם נכון לנו עתיד, צריך לצאת להצביע ולחשוב איך אנחנו רוצים שהוא יראה, ולאן אנחנו רוצים להגיע. ואם לא תצאו להצביע, סביר להניח שלא יעסקו בזה גם בתקופה שלאחר הבחירות.
לאחר מלחמת ששת הימים, בדיון בממשלה על עתיד השטחים הכבושים, אמר רה"מ לוי אשכול ש"עברו עלינו 20 שנה עם שלוש מלחמות, יכולים לעבור עוד 20 שנה ללא הכרעה". מצמצנו ועברו 52 שנים, ובזמן שלא הכרענו, ראינו שלוש אינתיפאדות, עשרות מבצעים צבאיים והרבה, הרבה יותר מדי מתים. אנחנו לא יכולים להחזיר את האנשים שאיבדו את חייהם על מזבח האדישות הפושעת הזו, אבל אנחנו חייבים לעשות הכול כדי למנוע מוות מיותר נוסף.
מספר מקרי הרצח שהיו לאחרונה בשטחים, של דביר שורק מעפרה ורינה שנרב ז"ל הם כמו תזכורת לפצצה שמתחת לפני השטח. אבל לצערי גם אובדן חיי אדם לא הצליח לגרום לאלה שמבקשים מהציבור את אמונו לדבר לרגע על החיים. במקום זה נשמעו הקלישאות הרגילות.
"נמשיך להעמיק שורש ונמשיך להילחם, ככל שהדבר נדרש, ולצערי הדבר נדרש", אמר בנימין נתניהו, והציע בתגובה להחיל ריבונות על יהודה ושומרון. גנץ לעומתו לא הסביר לנו מה הוא מתכוון לעשות כדי שבמשמרתו לא יאבדו לנו "ילדים קסומים". במצע של כחול לבן מובטח משא ומתן, אך אין זכר למדינה פלסטינית. אבל לגבי עזה, גנץ הבטיח דם ואש ותימרות עשן: "לא נקבל הסדרה, אלא נביא להכרעה צבאית של החמאס".
איך זה ייתכן שבנושא המרכזי לחיינו, הכיבוש, שגובה מחיר דמים, שגורם לריקבון מוסרי ולהשחתה שלנו כחברה דמוקרטית, שמשפיע על הביטחון, התקציב, על הגבולות ועל יחסי החוץ ועל הכול, שתי המפלגות הגדולות שמתמודדות על ראשות הממשלה היו כה עסוקות באסטרטגיות בחירות, שלא היה להן פנאי לעסוק באסטרטגיה.
במשך עשור רה"מ נתניהו סיפר לנו, שהוא יכול "לנהל את הסכסוך", ו"אין ברירה". "אין מנוס". "אין פרטנר". "אין מה לעשות". וזה שקר כמובן, כי הוא תמיד שיקר והתקרבן, ופחד לקחת סיכונים. הכול בשביל ההישרדות הפוליטית שלו.
כי אם הסיבה להמשך הכיבוש היא כי "אין ברירה", לא הייתם רואים מיליארדים מוטבעים בהתנחלויות מבודדות. אם הסיבה להמשך השלטון הצבאי בשטחים היא "אין מנוס", לא הייתם רואים ממשלה שמפחדת לפנות מאחזים בלתי חוקיים.
ב- 2029 הממשלה תעניק הטבות מס אדירות למתנחלים לא בגלל צורך ביטחוני. אין שום היגיון ביטחוני בהכנסת אוכלוסייה אזרחית לשטח עוין. הממשלה תעשה את זה בגלל שישבו בה אנשים, שמפעל ההתנחלויות הוא המפעל המשיחי שלהם, ועבורם ההתנחלות בשטחים היא ציווי דתי. לא ביטחוני, לא מדיני, לא כלכלי. דתי. והציווי הדתי שלהם הוא לא רק טריטוריאלי הוא גם ציווי אתני, שמבקש לנשל את הארץ הזו ממחצית מהאנשים שיושבים בה.
ב-52 השנים שחלפו מאז כיבוש השטחים, בימין, עברו מדיבורים על "שלום, אבל לא עכשיו" לדיבורים על סיפוח, אפרטהייד וטיהור אתני. בנט הוזה על סיפוח מיליוני פלסטינים למדינת ישראל, ובצלאל סמוטריץ', מדבר בקול ברור על טיהור אתני ועל מדינת אפרטהייד. ב- 2029 זה יקרה. אם עד לאחרונה היו לכהנא נציגים בכנסת, ב-2029 יהיו להם מפלגות שירימו בראש מורם את נס הגזל והאפרטהייד.
אבל אם אתם רוצים מדינה חפצת חיים, שיודעת לקחת את גורלה בידיה, מדינה שלא מבלבלת בין שיתוק למדיניות, בין פאסיביות לתוכנית פעולה, צאו ותהיו שותפים לאלו שבזכותם המדינה הזו קמה. אנשים, שנוכח קשיים אלתרו פתרון. שראו יישובים היכן שהיו רק טרשים ושמש, שבנו ערים משכונות, ושיצרו כאן מדינה מחלוצים ופליטי חרב.
את המדינה הזו לא בנו בייאוש, התקרבנות וגרירת רגליים. בנו אותה אנשים שהיו מוכנים לשאול את עצמם איפה הם רוצים לראות את ישראל בעוד 10 שנים, ואז חיפשו איך להגיע לשם. הגיע הזמן שנחזור לשאול את השאלה הזו שוב.
בבחירות האלו צריך לצאת להצביע כי ההכרעה שתקבל תהייה הכרעה היסטורית: האם ישראל תבחר להיות מדינה דמוקרטית, מתוקנת ונורמלית ושוחרת שלום, או שתסכים למסור את נפשה לחלום של הימין הלאומני, ותהפוך ב- 2029 ללא דמוקרטית, וכתוצאה מכך גם לפחות לגיטימית בעולם.
** הכותבת היא יו"ר מרצ לשעבר וחברת כנסת מטעמה