''מה את עושה בעיות על הבוקר?''

המורה טלי מזרחי, שעברה לבית ספר אחר בעקבות תלונות הורים על פעילותה הפוליטית, מספרת מה הוביל להחלטתה ומסבירה מדוע החליטה להגיש תביעת דיבה נגד ההורים

הכל התחיל אי שם בשלהי אוגוסט, בזמן שאני יושבת בחדרי ומכינה חומרים לקראת מפגש עם תלמידי ותלמידות כיתתי החדשה, עטופה בהתרגשות שעוטפת אותי בכל תחילת שנה מאז 1993. להתרגשות של תחילת שנה התווספה התרגשות נוספת – המעבר לאחר שנים שבהן חינכתי בבאר שבע, לבית ספר בישוב שלי, לאחר 25 שנה בחרתי להיות קרובה והדבר לשמחתי התאפשר.
באותו בוקר קיבלתי טלפון מראש המועצה "טלי, מה את עושה לי בעיות על הבוקר?", מהיכרותי עם ראש המועצה, הוא נוהג להתבדח ואני עניתי לו ברוח הזו ואז הוא חידד את דבריו ואמר שמהבוקר מגיעים אליו טלפונים ומסרונים של הורים זועמים: "מה הבאתם לישוב מורה שבכיתה שלה יש פלקטים על פליטים?" (כל שיחות הטלפון מתועדות  בהקלטות) ואני, שיומיים לפני כן תליתי בכיתה החדשה כותרת שהכנתי "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", לא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר ואז הוא אמר: "לא יודע, שולח לך את התמונות שהם הוציאו עליך מהפייסבוק" ובבדיחות הדעת הוסיף ממש עשו עלייך בוק".
התמונות שהוא שלח אלי כללו תמונת כף ידי, שצולמה בזמן מלחמת צוק איתן מעוטרת בפרחים ולבבות ועליה כתוב: "די stop חאלס",  תמונה מכנס של "שוברים שתיקה" ותמונה מאחת הכיתות שלי, בה יש קיר עם פעילות על הפליטים במתקן "חולות".
באותו רגע הבנתי את הסיפור הרחב. אני פעילת שלום ופעילה חברתית מעל שני עשורים ומאד מודעת למה שקורה בחברה הישראלית בין הקבוצות השונות. לכן, לאחר מספר דקות, התקשרתי למפקחת בית הספר, גוללתי את הסיפור בלב כבד ומרוסק וביקשתי לעזוב מיד (עוד לפני שהתחילה שנת הלימודים).
טלי מזרחי
מאותו טלפון למפקחת החל מסע שכנועים של מנהלת בית הספר, מזכיר המועצה, ועד ההורים המרכזי והורים מהכיתה המדוברת. מסע שלווה בתמיכה בלתי רגילה ומרגשת במיוחד. לאחר שלושה ימים מנהלת בית הספר כינסה ישיבת חירום עם הורי הכיתה ומזכיר המועצה, בישיבה זו המנהלת דיברה קרוב לחצי שעה ופנתה להורים המתנגדים בבקשה שישקלו שוב את צעדיהם והסבירה שבכל מקרה, הם יכולים לקחת את ילדיהם ולצאת מהכיתה ואף מבית הספר. אותם הורים התנגדו נחרצות לכל הדברות עמי. לאחר הישיבה, הגיעו לביתי הורים תומכים מהכיתה אשר ביקשו בכל לשון של בקשה "לא לתת לשני זוגות הורים לנצח", כהגדרתם.
לבסוף הגעתי עם מנהלת בית הספר וועד ההורים המרכזי לפשרה, כי אלמד בכיתה אחרת. זאת לאחר שיחות קשות, המלוות בחיבוק מאד גדול מכל מי שהזדעזע מהתנהלות ההורים וגורמים בבית ספר שהביעו שאט נפש מהדרך בה בחרו ההורים להתנהל. אך פשרה זו לא יצאה לפועל כיוון שבאותו יום ההורים הפיצו עלי שקרים, ולמרחב הזה שבו נמצאים אותם הורים, כבר לא הייתי מוכנה להיכנס. לבקשתי, שובצתי לבית ספר מקסים אחר בבאר שבע.
בקבוצת הווטסאפ הכיתתי באותם ימים התחולל מחול שדים, התלהמות, הסתה נגדי (מבלי להכיר אותי) והפצת שני שקרים זדוניים כגון "היא יורקת על חיילים במחסומים", היא מחנכת את ילדיה לא להתגייס". שני שקרים שיצאו מגבולות הקבוצה ותפסו הדים בישוב ומחוצה לו ואף הגיע ל"אם תרצו" שבחרו לא לאמת את הדברים והמשיכו בקו השקרי. מיותר לפרט מה סגנון התגובות שקיבלתי שם.
ראוי מעל הכל לציין את התמיכה הרחבה מכל גווני הקשת הפוליטית, שהגיעה בצורות שונות ומרגשות, עד היום, שלושה חודשים לאחר המקרה. מעבר לתמיכה מהציבור הרחב, הגיעו אלי מאות מכתבים וטלפונים ממשפחות ומתלמידים/ות שהיום הם כבר בני 20-30, שהביעו תמיכה שלא תתואר ופירטו מה הייתי עבורם בתור מורה ומחנכת.
הסיפור שלי הוא כאמור הסיפור של החברה בישראל: ניסיון להשליט דעה על ידי איומים, ניסיון למחוק דעה אחת כלגיטימית ולהשליט דעה אחרת, אפס התכווננות להדברות ולמציאת פתרונות בדרכי שלום. התביעה המתגבשת היא על הוצאת דיבה ולשון הרע, זה המינימום שאני יכולה לעשות כחובה שלי לחברה בישראל, מלבד טיהור שמי הטוב.
.
** הכותבת, טלי מזרחי, כתבה במיוחד עבור סלונה את השתלשלות האירועים