I am beautiful

הכרנו בשרות הצבאי, אני עם הצמה והוא עם האף הארוך והעקום. בכל פעם שהייתי מגיעה לחדר האוכל בבסיס הייתי נתקלת בירון, יושב בפתח חדר האוכל, מתנדנד על כיסא, ובדיוק ברגע שהבחין בי היה מניח את אחת מרגליו על משקוף הדלת, חוסם לי את המעבר, מסתכל עלי מכף רגל ועד ראש ואומר- אין היום אוכל למכוערות, ככה הוא היה אומר לי בכל בוקר, ובכל פעם הלב שלי היה נצבט כשהייתי רואה איך את שאר החיילות הוא כן הכניס ואפילו מחייך אליהן, ואותי? אותי הוא היה משאיר בחוץ. את לא היחידה שהוא לא מכניס לחדר האוכל, שמעתי קול מאחורי הגב שלי באחת הפעמים שנמנעתי מלעלות לחדר האוכל, משלשלת מטבעות למכונת החטיפים שעמדה ליד המדרגות, אני חושב שהוא לא אוהב אנשים כמונו, כמונו? הסתובבתי לעבר הקול…כן, כמונו, הפה שלו היה מלא בבייגלה, קצה האף שלו כמעט ונושק לשפה העליונה, נו… כמונו, יפים.

אין בך שום דבר יפה, היא צרחה, את הילדה הכי מכוערת שראיתי בחיים שלי. היא המשיכה לרוקן את המדפים בארון, משליכה את הבגדים שלי על הרצפה, דורכת עליהם בזעם. אבל מה עשיתי? אספתי אחריה את החולצה הלבנה שכל כך אהבתי, מגלה שהיא מוכתמת מעקבות הנעליים שלה. מה עשית? היא המשיכה לצרוח, נולדת! זה מה שעשית! זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא אומרת לי את המילים האלה, אני כבר רגילה לשמוע אותן, אלו המילים הראשונות ששמעתי מהיום שאני זוכרת את עצמי, אז חבל שבכלל ילדת אותי, מלמלתי, נכון! היא צרחה, טורקת אחריה את דלת החדר, משאירה אותי לשבת על הרצפה, לקפל מחדש את הבגדים ולסדר אותם על המדפים, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

השיער שלך מכוער, עמדתי מול המראה שבאמבטיה, שומעת את קולות הילדים מהכיתה מהדהדים בראש שלי, ויש לך בגדים מכוערים, המבט שלי עבר אל החולצה שלבשתי הבוקר, חולצה צהובה עם פסים כחולים, את מכוערת! מכוערת! שמעתי את עצמי אומרת לדמות שראיתי במראה, רואה את הדמות אוחזת במספריים, ומתחילה לגזור את השיער, לגזור את הצמה הארוכה שלה ולעשות לעצמה פוני עקום על המצח כי הדמות רצתה להרגיש יותר מכוערת, זה הגיע לה להעניש את עצמה ככה, ומה שהכי כאב לה זאת העובדה שהדמות ידעה שאף אחד לא ישים לב לזה בכלל…

אני דווקא אוהב את הצמה הארוכה שלך, הוא ליווה אותי בדרך חזרה למשרד הקטן שבקצה הבסיס, קוטע אותי מלשחזר את חוויות הילדות שלי, מתביישת בעצמי שאני נועצת מבטים באף הארוך והעקום שלו. כמעט כולן בבסיס עם שיער חלק, ולך? לך יש את השיער שלך, הטבעי…רציתי שמשאית תדרוס אותו בגלל השקרים שהוא אומר …אני מכיר עוד חברים שירון לא מכניס אותם לחדר האוכל, יש עוד כאלה? התפלאתי, כן, הוא סוף סוף סיים לאכול את הבייגלה, זורק את השקית לאחד הפחים שבצדי המדרכה, תרצי להכיר אותם? הוא חייך אליי, ולרגע כבר לא שמתי לב לאף הארוך והעקום שלו, לרגע ראיתי שיש לו חיוך נחמד, ואפילו הבחנתי בשתי גומות חן בצדי הלחיים שלו, כולם יתלהבו ממך, למה? שאלתי, כי את מאוד יפה, הוא השפיל מבט, ונשבעת שראיתי את קצה האף שלו מתארך יותר…

אין היום אוכל למכוערים, הוא התנדנד על הכיסא בכניסה לחדר האוכל, מניח את הרגל שלו על משקוף הדלת, מסתכל על שנינו מכף רגל ועד ראש, נכון… הסכמתי, בועטת באחת מרגלי הכיסא, עוברת מעליו בזמן שהוא נאנק על הרצפה מכאבים, ובגלל זה אתה נשאר בחוץ!