לתת לחלומות לנצח

"הצלחתי לנהל את המחלה ולא לתת לה לפגוע באתגרים שהצבתי לעצמי ובחלומות שרקמתי מאז שהייתי ילדה. החלומות שלי מנצחים את המחלה מדי יום ואין דבר יותר מספק מזה"

מאז שאני זוכרת את עצמי, נמשכתי אל עולם הבמה. שירה, משחק וריקוד היו חלק בלתי נפרד מסדר היום שלי ולאורך השנים שיחקתי, רקדתי ושרתי בפלטפורמות שונות כשאני נהנית מכל רגע וחולמת על האתגר הגדול הבא – ללמוד משחק בניו יורק ולכבוש את במות התפוח הגדול.

לצד הפעילות האינטנסיבית, ידעתי תמיד שהגוף שלי רגיש במיוחד. בכל פעם שרף הלחץ היה עולה הייתי שומעת את הגוף שלי קורא לי לעצור- לרוב באמצעות בחילות וכאבי בטן חזקים שלא תמיד הצלחתי לתאר. מהסביבה תמיד שמעתי שאולי אני רגישה למאכל כזה או אחר, אבל איכשהו ידעתי שמשהו לא תקין.

בסוף שנת 2014, בעודי מופיעה בכל רגע נתון ולומדת שיעורי משחק ופיתוח קול, עובדת בשלוש עבודות כדי להרוויח כסף ללימודים, עושה כל מה שרק אפשר כדי להתקרב להגשמת החלום- הכאבים הפכו בלתי נסבלים. אמא שלי, שאף פעם לא הולכת לרופאים, ביקשה ממני לגשת ולהיבדק. אז הבנתי שהגיע הזמן לעשות בירור מקיף ולהבין מה הגוף שלי מנסה לצעוק לי כבר כל כך הרבה זמן.

"הכאבים הפכו בלתי נסבלים" עדי שור (צילום: Shirin Tinati)

זה התחיל בבדיקות דם שקבעו שאני סובלת מאנמיה, עם זה יכולתי לחיות בקלות. אך תוספי הברזל שלקחתי לא רק שלא עזרו, אלא ההיפך- הם החמירו את כאבי הבטן דרמטית.

כשהעמקתי עוד ועוד את הבדיקות, הרגשתי שאני משתגעת. כל הבדיקות חזרו תקינות, אבל ידעתי שמשהו לא תקין קורה לי בגוף ושהכאבים האיומים והבחילות אינם רק פרי דמיוני. סירבתי להתייאש, ובתום בדיקת קולונוסקופיה התגלה חשד למחלת הקרוהן- דלקת כרונית שפוגעת במערכת העיכול.

כשסיפרו לי, בכיתי. לא בגלל עצם המחלה, אלא מתוך תחושת הקלה – יש למחלה שלי שם, ועכשיו אוכל סוף סוף לטפל בה ולהמשיך לעבוד קשה כדי להגשים את החלום הכי גדול שלי – להופיע בבמות ניו יורק.

תחושת ההקלה חלפה די מהר, כשהבנתי שזה לא יהיה פשוט כל כך. הליך אבחון המחלה מורכב ומסורבל, ובהתאם לכך- גם התאמת הטיפול. כל חולה, מסתבר, נדרש לטיפול אחר ולהתאמת תזונה שונה על מנת לטפל בקרוהן.

עם הזמן פגשתי רופאים שונים, כל אחד הציע דרכים משלו להתמודדות עם המחלה. בסופו של דבר, בחרתי לטפל במחלה באמצעות תזונה – שיטה נסבלת, אבל השינויים שדרשה ממני, כמי שאוהבת לאכול, היו קשים במיוחד.

ואז התקבלה ההודעה המשמחת על הקבלה ללימודים (צילום: Shirin Tinati)

פתאום הייתי צריכה לחשב כל דבר; לא יכולתי להזמין במסעדות עם חברים או משפחה, לא יכולתי להתפנק עם משהו כיף כמו שוקולד כשהתחשק לי. מגבלות המזון אמנם הקשו עליי, אבל בחרתי להתמודד איתן דרך האהבה הגדולה לבמה. שקעתי כל כולי בהפקות ובעבודה, ואף הצלחתי לשלוח אודישן מצולם לבית ספר חלומותיי בניו יורק- The American Musical and Dramatic Academy (AMDA).

ופתאום, כשהגוף שלי קיבלת את תשומת הלב שהיה זקוק לה, הצלחתי – עשיתי את זה! התקבלתי ללימודים בניו יורק. עם מלגה!

אמנם פחדתי לנסוע הרחק ממשפחתי ומהסביבה התומכת שלי ולהוסיף לחץ לחיי, כשידוע שלחץ הוא גורם עיקרי להתפרצות המחלה, אך אמא שלי האירה את דרכי פעם נוספת ואמרה לי "אף פעם אל תתני למחלה לנהל אותך, תנהלי אותה את". הקשבתי בקולה ויצאתי לדרך.

לימודי המשחק ב-AMDA היו אינטנסיביים ודרשו עבודה קשה והמון כוח רצון. הייתה זו התקופה היפה והקשה בחיי. המרחק מהמשפחה והחברים היה קשה מנשוא ולשמור על תזונה בריאה תחת לו"ז צפוף של הלימודים נדמה היה כמשימה בלתי אפשרית. כשחבריי היו מזמינים פיצה אני הייתי מביאה קופסאות מהבית. לפעמים התקפי הכאבים היו תופסים אותי בזמן שיעורים ומביאים אותי לידי דמעות. הייתי צריכה אז להסביר למוריי ולחברים לכיתה שלא, זה לא בגלל שקשה לי לקבל ביקורת או בגלל שמאוד התרגשתי מהסצנה או בגלל שיש לי פתיל קצר, רק מחלת מעיים… כמובן שרק להעלות את המילה "מעיים" מעלה מבטים מודאגים/נגעלים באופן מידי.

"אני חיה בניו יורק, עובדת קשה ולא מוותרת לרגע" (צילום: James Downes)

ולמרות כל הקשיים, היום אני מסתכלת לאחור בגאווה ובסיפוק. עשיתי את זה. הצלחתי לדאוג לבריאות הגוף והנפש שלי וסיימתי את הלימודים בבית ספר חלומותיי בהצטיינות. מאז אני חיה בניו יורק, עובדת קשה ולא מוותרת לרגע. צברתי המון קרדיטים של הפקות קטנות, ברובן גם שיחקתי תפקידים ראשיים.

זכיתי גם להיות בהצגות ומחזות זמר על במות באוף ברודוויי, גם לטייל מחוץ לעיר עם הפקות בהן השתתפתי, גם לשחק בסרטי סטודנטים ובפרסומת בינלאומית וגם להיות בשיעורים פרטיים עם כמה מהיוצרים אותם הערצתי מאז היותי ילדה קטנה.

ומעל הכל? מעל הכל ניצבת העובדה שהצלחתי, בדיוק כמו שאמא אמרה לי, לנהל את המחלה ולא לתת לה לפגוע באתגרים שהצבתי לעצמי ובחלומות שרקמתי מאז שהייתי ילדה. העובדה שהצלחתי – ואני עדיין מצליחה –  לנווט את מוקדי הלחץ בחיי ולהתנהל עימם מבלי שזה יעלה לי במחיר בריאותי, הפכה אותי לאדם שלם יותר. החלומות שלי מנצחים את המחלה על בסיס יומי, ואין דבר יותר מספק מזה.