פוסט עצמאות-כפתור ופרח

סיפור ליום העצמאות בימי קורונה, הפעם אני לוקחת אתכם איתי לגן הילדים, ולכל שאר הצדדים, אבל אתם יודעים, בסוף הכל ייתפר ביחד, וגם יהיה סיפור מעניין, כי ככה זה כשהגננת שלך קוראת לך לדגל.

 והימים, ימי קורונה, וכל מה שחשבנו שהיה החיים שלנו, הפך להיות "החיים הקודמים שלנו", או: "מהימים שלפני הקורונה" ובתוך כל זה, אנחנו מנסים לשמור על הדברים החשובים במעגלי החיים שלנו, כמו על האנשים החשובים לנו.

יום שלישי בשמונה בערב, הוא מזה שנתיים וחצי, "זמן הפוסט" שלי. השנה יצא שהוא גם רגע המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, שהם שונים ומשונים מכל מה שהכרנו בעבר.

היות שכבר העליתי מתחילת השבוע שלושה פוסטים, שנכתבו בעבר ונוגעים לזמנים הנצחיים שבהווה, ולכן אולי טוב שנכתבו בעבר, הערב לכבוד עצמאותה של המדינה, אני כותבת פוסט עצמאות שמח וחיובי ברוח ימי הקורונה.

לפני מספר ימים, בעודי טורחת על תפירת עוד מסכות פנים לימי קורונה, קיבלתי שיחת טלפון ממספר שאינו מזוהה, הקול לעומת זה, היה מזוהה מאוד. זאת היתה רותי, הגננת שלי.

CamScanner 04-28-2020 16.08.55_4_1024x1019

אתם יודעים, אני בעצמי לא מזמן חגגתי שישים, ואפילו כבר סבתא לנכדה, שפוגשת כל יום את הגננת התל-אביבית שלה דרך מסך ה"זום" מביתי בנהלל, ברוח ימי הקורונה. אבל רותי, באמת היתה הגננת שלי, בגן- הילדים בנהלל, כששחר, בנה הוא חלק מקבוצת בני- כיתתי. גוון קולה המיוחד מלווה בצרידות מסיגריות של הרבה שנים הביא בשורה. "תשמעי מירב" היא אמרה לי.  "כן הגננת" אמרתי מייד,  נמתחת ל"הקשב" של כבוד ואהבה. "היות שאת תופרת מסכות" התייחסה הגננת למשלח ידי הנוכחי, שהפך בצוק העיתים למרכז הרווח של המשפחה, "אני רוצה להראות לך משהו, ולהתייעץ איתך, זה עשוי לעזור לי ואולי גם לך".

כבר למדתי מרותי בהזדמנות אחרת, שאין לה "טלפון חכם". אין לה זמן להתעסק איתו, כי היא צריכה להספיק לחיות. לכן לבקש ממנה שתצלם ותשלח לי ב"ווטסאפ" במה מדובר לא היה אופציה. אין ברירה, אאלץ לצאת מהבית בימי קורונה, איך שלא מסתכלים על זה, היא מבוגרת ממני בשנות דור.

אבל משום שאני "מפעל חיוני", ומדובר על יוזמה ברוכה וחיונית לטובת הקהילה. ברוח התקופה, ועל פי ההנחיות האחרונות והתקפות לאותו רגע, באתי אליה מצוידת כהלכה במסכת הפילים המעוצבת שלי על פני, שומרת את "מרחק הנגיעה" הנדרש  מהגננת שלי, על מרפסת ביתה. מהר מאוד הבנו יחד שאם יש מישהי שיותר מסוכן לה בתוך הסיטואציה, זה לגננת, מאשר לי. אבל לפעמים צריך גננת חכמה כדי להבין גם את זה.

IMG-20200426-WA0052_1004x1024

"תשמעי" אמרה לי רותי: "הנכד שלי, אביעד, לוקח חלק משמעותי במיזם שנקרא "אמץ רופא". אחת היוזמות היא תפירת פס שעליו כפתורים, כדי להקל את מתח רצועות הגומי של המסכה על האוזניים, ויש בקשה שנעשה כאלו עבור הצוות הרפואי בבית -החולים "העמק" בעפולה, ואני רוצה להתייעץ איתך" מוחמאת מעצם הסיטואציה, נזכרתי איך רותי היא בעצם הראשונה שלימדה אותי לרקום, כאשר עשינו את ה"מפית לשולחן" ו"תיק האוכל" כשסיימנו את "גן רותי".היא מראה לי את בד הפיקה של אחת ממגבות המטבח הישנות בביתה,  שפירקה, גזרה ורתמה למען המאמץ המלחמתי, כמעט כמו שסבתא שלי, דובה, נתנה בזמנה את טבעת הנישואים שלה ל"כופר היישוב" או לכופר אחר, בו תרמו נשות הדור הראשון בנהלל את טבעות הנשואים שלהן, כדי לקנות נשק למדינה שבדרך.

CamScanner 04-28-2020 16.08.55_2_1024x652

רותי הראתה  לי איך רקמה בתך יפה בחוט כחול את השוליים לרצועת המגבת אותה גזרה בליל אמש, ושתינו יחד כצוות מיוחד תיכננו את "מפעל ייצור ההארכות והתמיכות לרצועות המסכות". אני שומעת  את פרטי המכרז ודרישות היצרן, ואנחנו מנסות לעשות התאמות לאפשרויות ה"גוף המבצע", חוזקותיו וחולשותיו. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל החלה תנועה של "רכבת אווירית" בין השולחן במרפסת של רותי, לספסל שעל יד דלת ביתי שנמצא בצידו השני של הכפר, בו עברו פיסות בד פיקה הלוך וחזור, מצוות הגוזרות והתופרות שרותי ארגנה, שהתנאי הבסיסי להשתייכות אליו הוא רצון טוב ויכולת נתינה, השני הוא גיל סף 80, וגם ידע בסיסי בתפירת כפתורים, אל מכונת ה"אוברלוק" שעל שולחן העבודה שלי. הכל כמובן לפי הכללים, חיטוי פה, החלפת שקית שם. הן גוזרות, אני תופרת במכונה מה שעשוי היה לקחת ולבזבז להן זמן עבודה רב ויקר, והן מתקינות את הכפתורים על גבי הפס, לטובת הצוות בבית- החולים"העמק".

IMG_20200420_120501_768x1024

כאשר ישבתי על יד מכונת ה"אוברלוק" , תופרת כמו אחרונת פועלות הייצור את פס בדי הפיקה המחוברים בתפר, כדי לקצר את התהליך, הם נראו לי כשרשרת דגלים. נזכרתי איך רותי היא זאת שלימדה אותנו לשיר: "כל הארץ דגלים דגלים", ולנופף באוויר בדגלי ישראל מבד, המחוברים בנעצים למקל דוקר מעץ, כאשר היינו נוסעים כל שנה לבקר בבסיס חיל- האוויר הסמוך ברמת- דוד, לראות את המטוסים על המסלול, וליהנות מכוסות מיץ מתרכיז צבאי, בכוסות פלסטיק כחולות, ולאכול מהמגש עוגות שעליהן היתה מפוזרת הרבה אבקת סוכר לבנה. ולקנח את הפה והידיים במפיות נייר לבנות וקטנות עליהן היה מודפס בכחול ה"לוגו" של חיל -האוויר. אמרתי לכם: "כחול ולבן זה הצבע שלי!".

ה"ליין הראשון של משחררי הלחץ מהאוזניים באמת היה ממגבות המטבח הלבנות, עליהן הדפסות בכחול מארון המטבח של רותי. בהמשך כבר תרמתי לטובת המאמץ המלחמתי בקורונה את שאריות בדי- הפיקה שהיו אצלי בסטודיו, מהשמיכות שאני מכינה לתינוקות בימים רגילים, מכל צבע שרק היה.

IMG-20200422-WA0007_768x1024

באחת הפעמים בה ביצענו על פי הכללים והנהלים את טקס החלפת השקיות, כמעט כמו טקס החלפת הדגלים בהר -הרצל, אמרתי לרותי: "את יודעת זאב אישי טוען שהפכתי מאז ימי הקורונה והמסכות ל'מרכז הרווח של המשפחה' ,אבל יחד איתך אני מרגישה ממש 'אימפריה כלכלית' ".  תשמעו, לא קל לעמוד בקצב של רותי, היא מעבידה אותי במלוא המרץ, וגם את צוות תופרות הכפתורים, עליהן נמנות גם שלומית, מדהבה ולאה, שנרתמות באהבה רבה.

אתם מבינים שכמו בכל עסק משגשג או סטרט-אפ מוצלח, אחרי הפרסום הראשון שנתנה למפעל ב"נשות נהלל" , מור, נכדתה של רותי , לא אחרו להגיע הזמנות נוספות.

האמת, הטלפונים הגיעו אלי, אחד מתמי, חברתי ובת-כיתתי היקרה, החולשת על מערך אחים ואחיות בבית -החולים "זיו" שבצפת, ומג'יין, אחות בבית -החולים "כרמל" שבחיפה. "תשמעו" אמרתי לשתיהן:  "אני רק התופרת אשר על האוברלוק, והסיוע הטכני. רותי זה ההזמנות, המוח והכוח שאחרי המפעל".

וככה למחרת כבר תפרנו ל"כרמל", ואחר- כך ל"זיו" לפי הצבעים השונים של סבבי המשמרות, לא מקפחים אף אחד. אם בהתחלה עבדו תופרות הכפתורים עם שאריות כפתורים מקופסאות הכפתורים הביתיות, שלהן ושל שכנותיהן, עכשיו קיבלו משלוח ישיר של כפתורים יפים ואחידים מטלי, בתה של רותי מרמת -הגולן.

IMG-20200427-WA0047_1024x576

הבוקר, רגע לפני הצפירה רותי הספיקה לעדכן אותי שמתוך צוות התופרות, לאה, התנדבה להפעיל את מכונת ה"אוברלוק" שלה. אני נזכרתי שכאשר שהייתי ילדה, הייתי באה נפעמת עם אמא לסלון התפירה שהקימה בבית- האימון הישן בחצר המשק שלה, אז אני סומכת עליה שתעשה היטב את המלאכה. עוד אמרה לי רותי שנתרמו בדי פיקה נוספים ממקורות מהימנים אחרים בכפר, מתנצלת קצת על העובדה שהיא מנסה להקל עלי ולפנות לי קצת זמן גם להתפרנס .

אז מה אני בעצם מספרת לכם בפוסט הזה?  אני מתרגשת להיות חלק מכפר וחברה שהנתינה ההתנדבות והעשייה הם חלק ממחזור הדם שלו, לא מהיום, אלא מהיום שאני מכירה את צוות תופרות הכפתורים, ועוד לפני כן. לאורך כל חייהן הן נרתמו ונתנו בכל מקום בו המדינה קראה להן לתת. כמו שאני שמחה לא פחות לתת את המעט שאני יכולה כדי לסייע למאבק במחלת הקורונה, על ידי תרומה בתפירת אביזר טכני ,שכפי שמעידה חברתי ובת -כיתתי תמי, המצילה נפשות יום יום בצפת, משפר מאוד את איכות חייהן בתוך המסכות במציאות הקורונה החדשה.

לא פחות אני שמחה על הזכות שניתנה לי לשוב ולפגוש את הגננת שלי, ולגלות שכפי הנראה קיבלתי יסודות מאוד טובים בגן -הילדים, הנה ההוכחה. למרות שגם לרקוד היא לימדה אותי בימי הגן, אבל בעוד היא מפזזת בין הרוקדות על הבמה בחגי הכפר, אני כבר מזמן לא.

אז יום עצמאות שמח! המשך עשייה נתינה ותרומה, והעיקר-הבריאות!

__________________________________

התמונות

הצוות השמח והמודה מבית -החולים "כרמל" (ג'יין גולן)

תמי וחבר לצוות בבית החולים" זיו" בצפת (תמי פרוידנברג-אראל)

ערימה של מאריכים מוכנים, ממגבות המטבח של רותי, וכפתורים מנשות הכפר, ועל ידם-צילום מור גולדפזר, נכדתה של רותי.

סיום גן רותי, קבוצת הבוגרים על הדשא שבחזית הגן. כולנו (כמעט) לבושים בצבעי דגל הלאום-כחול לבן. זה היה "קוד הלבוש" לאירועים משמעותיים בחיינו בילדים. מהאלבום המשפחתי

שעור רקמה ראשון שלי, בסיום גן רותי.

ערימת המאריכים התלויים כשרשרת דגלים ממכונת האוברלוק שלי

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.