הבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

דיאטנית שמנסה לגדל ילדים בריאים

דיאטנית קלינית שלא מאמינה בדיאטות. מפתחת שיטת "להיות חבר/ה של הגוף": טיפול קבוצתי ופרטני, ע"י חיבור בין הגוף הפיזי, הרגשי, השכלי והאנרגטי. מרצה לתזונה במכללות ועורכת מדעית של ספרי בריאות. גרה בגליל ואמא ל-3 שאוכלים די בריא... +עוד

דיאטנית קלינית שלא מאמינה בדיאטות. מפתחת שיטת "להיות חבר/ה של הגוף": טיפול קבוצתי ופרטני, ע"י חיבור בין הגוף הפיזי, הרגשי, השכלי והאנרגטי. מרצה לתזונה במכללות ועורכת מדעית של ספרי בריאות. גרה בגליל ואמא ל-3 שאוכלים די בריא (: http://www.meitalgeva.com/ [email protected] 054-5468619

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מנובמבר 2010

על עצמי אז ועכשיו. על הצריך, הרוצה והקול הפנימי שקשה לשמוע אותו כשרועש מדי…. ועל מה עושים באהבה או לא עושים בכלל.

26/02/2012

היית פעם שמנה?

זו שאלה שנשים שאני מטפלת בהן מאוד אוהבות לשאול אותי.

מאחורי השאלה הזו עומדת למעשה השאלה “את יכולה בכלל להבין מה עובר עלי?”

והתשובה שלי?

“כל החיים כמעט הייתי שמנה. למרות שתמיד שקלתי פחות מעכשיו. הרגשתי שמנה, וזה מה שקובע”.

כן, שמנה זו לגמרי הרגשה.

היום אני שוקלת הכי הרבה מאי פעם.

היום אני גם הכי אוהבת את הגוף שלי, מחוברת אליו, קשובה למה שהוא משדר לי – הרבה יותר מאי פעם.

היום אני יכולה לעמוד מול המראה וממש לאהוב את מה שאני רואה, לחשוב שאני מדהימה ומקסימה ומופלאה.

לפני חמש שנים זה לא היה כך, ובוודאי שלא לפני 8 שנים או יותר, למרות ששקלתי הרבה פחות.

בכנס המחזור של השכבה שלי, בראש השנה האחרון, 22 שנים מסיום התיכון, הקרינו את הסרט של מסיבת סיום י”ב.

צפיתי ולא האמנתי. זו אני שרוקדת שם לצלילי “tell me more” של ג’ון טרוולטה…?

ככה נראיתי? וואו. מדהימה.

ממש, אבל ממש, לא הרגשתי ככה אז.

הרגשתי שמנה. מסורבלת, גמלונית וענקית.

גם אישה במשקל 95 ק”ג יכולה לעמוד מול המראה ולומר לעצמה:

“את נראית ממש נורא, אין לך כוח רצון, את פרה, וחזירה (ועוד מילים נוראיות מעולם החי שאנחנו נוהגות להטיח בעצמינו), ועד שלא תרזי לא תוכלי לקנות בגדים/ לשפר את הזוגיות שלך/ לבקש העלאת שכר בעבודה /ל…”

אותה אישה, באותו משקל, יכולה לעמוד מול המראה, לאחר שעשתה תהליך עם עצמה ולומר לעצמה: “את יפה, את מקסימה ונהדרת וסקסית, את יכולה לעשות הכל, ואני מתה עליך בדיוק כמו שאת!!”

כי שינוי עושים באהבה או לא עושים בכלל

גם כאן, מגיעה השאלה הבלתי נמנעת:

“אם היא כל- כך אוהבת את עצמה, למה שהיא תרזה?”

אהה!!

התשובה בגוף השאלה.

ברור שהיא תרזה.

לא מתוך מאמץ. לא מתוך מלחמה עם הגוף הבוגדני, המאכזב, המבאס.

היא תרזה מתוך שמחה, מתוך אהבה, לעצמה ולסביבה שלה.

היא תרזה, כי בעקבות התהליך הפנימי מגיע גם השינוי ההתנהגותי, ואז גם השינוי החיצוני.

תחשבו איך יוצאת לעולם האישה הראשונה שתארתי פה.

מה היא מביאה איתה, ומה היא מקבלת בחזרה.

אישה ששוקלת 95 ק”ג וחושבת שהיא הדבר הכי לא שווה עלי אדמה, תקבל את אותו יחס מהסביבה.

תאוריית המראות של יונג עובדת בכל מצב ובכל מקום.

ולהיפך.

האישה השמחה, המרוצה, המאמינה בעצמה והאוהבת- תקבל בדיוק יחס זהה מהסובבים אותה.

וזה מעגל שמעצים את עצמו. לטוב ולרע.

וכמובן, שאישה שלא אוהבת את עצמה כך, מרגישה מתוסכלת, תחושת הכישלון שלה גבוהה, ואי-שביעות הרצון שלה מגופה משפיעה על כל תחומי ועל כל רבדי החיים.

הביטחון העצמי, ההערכה העצמית, הדימוי העצמי ודימוי הגוף שלובים זה בזה.

ואם היא אישה שאוהבת לאכול, היא תמצא “נחמה” באוכל.

וברור שהיא לא תרזה.

לעומתה, האישה שאוהבת את עצמה תרגיש שלגוף כזה היא לא רוצה יותר להכניס ג’אנק.

היא לא רוצה יותר להרגיש שאכלה עד להתפקע.

היא רוצה לזוז, לנוע, לתת לגופה ליהנות מהתנועה.

היא רוצה להקשיב לגוף, לצרכים שלו, מכל הסוגים.

הצריך, הרוצה והקול הפנימי

ה”צריך” בא מהראש.

דיאטות הן “צריך”.

צריך לאכול רק בכמות כזו ולא יותר.

את זה אסור, זה מוגזם.

מילים כמו ” הימנעות”, “נפילה”, “חטא”, “הגזמה”, “פיתוי”- שייכות לצריך.

ברגע שמשטר הצריך חזק מדי, ה”רוצה” מרים ראש.

הרוצה בא מהלב.

וכשהוא מתחיל- אין לו אלוהים.

הוא רוצה ורוצה ורוצה- הרבה, הכל , המון, בעיקר מתוק אבל לא רק.

ובין הצריך והרוצה יושב הקול הפנימי, שמי בכלל מקשיב לו?

כשיש מלחמה הרעש חזק מדי.

אפ’חד לא שומע כלום.

אין שקט להקשיב לקול הפנימי.

ויש כאן מילת מפתח אחת, כדי לסיים את המלחמה הזו.

לשחרר.

זו המילה.

קטנה, נחמדה,

אממה?

מ פ ח י ד ה!!

לשחרר??? אמא’לההה!!! הצילוווו!!! לאאאא!!!

לשחרר זה מאוד מאוד מפחיד.

מיד כל האזעקות מתחילות לפעול.

ותמיד נשים אומרות לי: “מה? אין מצב!! אם אני אשחרר, אני פשוט אוכל כל היום גלידות ועוגות, בלי הפסקה!!”

זה נכון אולי ליום, יומיים, שלושה, שבוע מקסימום.

עד שהראש והלב מבינים שיש פה סדר חדש.

שמי שקובע את מה, כמה, מתי ולמה נאכל הוא לא תכתיבים חיצוניים.

שיש הפסקת אש.

שאף אחד פה כבר לא מקשיב ל”צריך”.

ואז…. ה”רוצה” נרגע.

וואלה.

שקט.

פתאום שקט.

ואז, ממעמקי הבטן הוא מגיע. הקול הפנימי.

הוא היה שם כל הזמן.

עכשיו פתאום גם שומעים אותו.

שומעים, וכדאי גם להקשיב.

זה מוזר, זה חדש, וזה בעיקר נעים ומרגש.

זה מה שנקרא להיות מחוברת לגוף.

ואז קורות ההפתעות האמיתיות.

פתאום, בארוחה, הקול הפנימי אומר שהוא כבר לא רוצה יותר.

זהו.

הספיק לו.

מה?

זה חדש.

בהתחלה אנחנו לא מאמינים לו.

בודקים אותו.

אוכלים עוד קצת.

לא.

הוא באמת לא רוצה יותר.

אין כאן את הצריך שינזוף שאכלנו יותר מדי, ואת הרוצה שמייד מתקומם ורוצה להמשיך, לא חשוב כמה, עד שנתפוצץ.

שקט, כבר אמרנו?

שקט בגוף הפיזי.

ושקט גם בגוף הרגשי, השכלי והנשמתי.

השקט לאכול.

אהבה. לעצמי ולסביבה. בכל גודל וצורה

כי שינוי עושים באהבה או לא עושים בכלל




עוד מהבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

תצוגה מקדימה

שלושה ביום או שלושה בשנה?

זה כבר לא סוד שההתערבות שלנו בטבע מתגלה בד"כ כלא בריאה, בלשון המעטה. אמנם זה לוקח לפעמים 60 שנה (ראו מקרה המרגרינה), אבל בסוף האמת יוצאת לאור. בטוחה שכך יקרה גם עם מוצרי החלב. ונתחיל עם כמה עובדות מעניינות. מי ראה אריה...

תצוגה מקדימה

ילד טוב משאיר צלחת ריקה (?)

שלום לתמימות חשבתי שהעניין הזה עבר מן העולם. כנראה שאני תמימה. לדביבונת הקטנה שלי יש בגן סייעת שאני מאוד מחבבת. היא חמה ואוהבת, ועזרה לה מאוד לעבור את תקופת ההסתגלות הלא קצרה...

תצוגה מקדימה

על שכנים, על תזונה ומערכת ה…חינוך (?) ועוד

להעיר את מי שלא רוצה להתעורר (?) השבוע ערכתי מפגש חוויתי בנושא תזונת ילדים, בישוב שלי. אני בד"כ לא אוהבת לערבב שמחה בשמחה.  עד היום נמנעתי מלערוך הרצאות, סדנאות או כל דבר אחר שקשור למקצועי בישוב. הפעם היו לי אינטרסים...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה