הבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

דיאטנית שמנסה לגדל ילדים בריאים

דיאטנית קלינית שלא מאמינה בדיאטות. מפתחת שיטת "להיות חבר/ה של הגוף": טיפול קבוצתי ופרטני, ע"י חיבור בין הגוף הפיזי, הרגשי, השכלי והאנרגטי. מרצה לתזונה במכללות ועורכת מדעית של ספרי בריאות. גרה בגליל ואמא ל-3 שאוכלים די בריא... +עוד

דיאטנית קלינית שלא מאמינה בדיאטות. מפתחת שיטת "להיות חבר/ה של הגוף": טיפול קבוצתי ופרטני, ע"י חיבור בין הגוף הפיזי, הרגשי, השכלי והאנרגטי. מרצה לתזונה במכללות ועורכת מדעית של ספרי בריאות. גרה בגליל ואמא ל-3 שאוכלים די בריא (: http://www.meitalgeva.com/ [email protected] 054-5468619

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מנובמבר 2010

יומולדת 40 של א’ היא רק תירוץ. אני יוצאת לעיר האורות לערוך מחקר אישי בנושא הרגלי האכילה של הפריזאים ומגיעה למסקנה- מה שאפשרי שם, אפשרי גם כאן.

24/07/2011

הוצאה מוכרת…

את סוף השבוע שעבר בילינו, א’ ואני בפריז.

הדביבונים אופסנו היטב עם מגוון מרשים של סבאים וסבתות, ואנחנו נסענו לחגוג את יום הולדתו ה-40 של א’ (בקרוב אצלי…).

למקרה שתהיתם, אנחנו לא כאלה אנשי העולם הגדול, וחוויות חו”ל שלנו עד כה בד”כ כללו (בהנאה ותחושת חופש אינסופית) אוהל ושק”ש.

אבל הפעם החלטנו שהגענו לגיל שאפשר להתחיל.

אפשר להנות גם מעיר. 

ואם כבר אז כבר- עיר האורות.

זו היתה פעם ראשונה שלנו בצרפת בכלל ובפריז בפרט.

מעבר לחוויות פריזאיות נעימות ומענגות שחווינו (מי שהיה יודע, מי שלא- מומלץ לנסות פעם), הרגשתי שאני פשוט בהשתלמות מקצועית או בכנס בלתי נגמר של אכילה מודעת.

את כל מה שאני מלמדת בסדנאות שלי, את כל מה שאנחנו מתרגלות בסדנאות ובטיפולים פרטניים שוב ושוב, הפריזאים פשוט עושים באופן טבעי.

דוגמאות?

יש למכביר.

ישבנו בצהריים לאכול באיזור… זו לא היתה מסעדת גורמה, אלא סתם מקום חביב שבו יושבים ממש על הרחוב.

 לידינו ישבו שני צרפתים- אב ובנו, בן 15 בערך, שקועים בשיחה.

הגישו להם סוג של קינוח- קרפ עם גלידה ופירות. הם הודו למלצר והמשיכו בשיחה.

אחרי מספר דקות (!) בהן אני לא הפסקתי לצדד מבטים לכוונם ולהגיד לא’ “תראה, תראה, זה לא יאמן…” הבן התחיל לאכול את הקינוח.

הוא אכל לאט לאט, בנגיסות קטנות, עם סכין ומזלג.

היה ברור שהוא מתענג על כל ביס.

לא יכולתי להמנע מההשוואה לילד בן 15 בארצינו שבדרך כלל טורף באטרף את מזונו, בכמויות גדולות ובמהירות גדולה.

האם זה קשור לכך שאצלינו הוא אוטוטו הופך לגבר ישראלי, הולך לצבא?

האם זה משהו יהודי?

אין לי תשובות לשאלות הרבות שעלו בי.

בכל אופן, האבא השתהה (“תראה, א’, תראה”) ורק אחרי כמה דקות של צפייה בקתדרלה וברחוב הסואן שמולינו, החל לאכול מהמנה שלו.

גם הוא אכל בעדינות, באיטיות, בשתיקה, תוך התמקדות של ממש באוכל.

גם עליו ראו שהוא נהנה מכל ביס.

בשולחן שבצד השני ישבה משפחה גדולה, בצלחות שיכולתי לראות במסגרת התחקיר שלי, מבלי לקום או ללטוש עיניים בצורה מוגזמת, היה סלט.

לא משהו מיוחד. חסה, עגבניות ועד כמה ירוקים.

גם הוא נאכל בצורה מחוברת, קשובה, מודעת.

באכילה שבה העיניים רואות את הסלט, האף מריח אותו, הפה טועם, לועס לאט, מרגיש את מגוון הטעמים המתפשט בפה…

והמוח, אותו מוח העסוק כל הזמן ב “מה עוד, איפה, כמה, למה, איך, מתי” עוצר לרגע.

כן, אכילה מחוברת היא למעשה סוג של מדיטציה. מדיטציה בה הגוף והחושים מובילים ומכוונים.

ברור שהם גם לא סיימו הכל, והשאירו מעט בצלחת.

כי כשיודעים להקשיב לתחושת הרעב, יודעים גם להקשיב לשובע.

ואני? צופה נלהבת בהצגה הכי טובה בעיר, שמלהיבה גם את א’, ושנינו עסוקים בהרגלי האכילה המדהימים של הצרפתים.

“תצהירי על זה בתור הוצאה מוכרת” א’ אמר “מה, את עושה פה אחלה השתלמות מקצועית”.

עוגות פריזאיות oui oui

עוגות פריזאיות oui oui

 

בפריז אכול כפריזאי

“גם אני רוצה” הודעתי לא’. “עד סוף הטיול שלנו אני אוכלת בצרפתית”.

באותו ערב חגגנו 40 שנות א’במסעדה מדהימה (מדורגת 9 בעולם (!) ובמחיר סביר (!!!)- המלצות אצלי).

הגישו לנו 9 מנות קטנטנות, בזו אחר זו.

הארוחה נמשכה שעתיים וחצי.

חלק מהמנות היו טעימות מאוד מאוד.

חלק מהמנות היו טעימות בצורה מדהימה.

חלק מהמנות היו גאונות, אמנות, משהו שקשה לתאר במילים.

במנה החמישית אמרתי לא’ “זהו, אני מפוצצת. לא יכולה להמשיך”.

מי שמכיר אותי, יודע שלמרות שאני מלמדת ולומדת אכילה מודעת, זה לא אופייני אצלי להפסיק באמצע ארוחה.

במיוחד לא במסעדה שמדורגת תשיעית בעולם.

אבל כשאוכלים לאט, נותנים את הכבוד לאוכל ולגוף, מריחים, טועמים קשובים ושמים לב לאכילה,זה קורה.

כמו שלומדים לומר “כן” לאוכל, לומדים גם לומר לו “לא”.

אז מה?

מה אני אומרת פה בעצם?

שאפשר לאכול ככה בכל מקום? גם בישראל?

אני יודעת, עכשיו תגידו שזה עניין תרבותי. שזה לא יכול להיות מאומץ פה בארץ.

שהכל פה שונה, שאנחנו במזרח התיכון, וגם תרבות האכילה היא של מזרח תיכון.

צודקים, צודקים.

כאן הרבה יותר נפוץ לראות בצהריים מישהו אוכל תוך כדי הליכה, טלפון צמוד לאוזן ביד אחת, לאפה עם שווארמה נוטפת טחינה ביד השנייה, וביד השלישית הוא מחפש ת’מפתחות של האוטו.

כלומר- הוא גם הולך, גם מדבר בטלפון, גם עסוק בחיפוש. מי בכלל מרגיש את הטעם/ הגודל/ התכולה/ המרקם/ הריח של השאוורמה?

ולא נודע כי בא אל קרבו.

וזה חלק. חלק מזה שאנחנו מרשים לעצמינו יום חופש מהעבודה רק אם אנחנו על סף גסיסה, שאנחנו עסוקים בעבודה גם בחופש, בטיול , בים.

היום (שבת) בבריכה ישבה לא רחוק מאיתנו אשה עם המחשב הנייד שלה והאייפון ביד השנייה, עובדת.

אז לא, אני לא נגד שווארמה ולא נגד מזרח תיכון.

אני לא חושבת שאפשר לאמץ פה אורח חיים אירופאי.

אבל אני בהחלט חושבת שאפשר משהו באמצע.

לעצור לרגע, לנשום, להרגיש את הגוף, זה משהו שלוקח פחות מדקה.

להחליט שכשאני אוכל אני רק אוכל- גם זו החלטה אולי לא קלילה, אבל אפשרית.

להחליט שכשאני אוכל החושים שלי (כולם) מובילים אותי, הראש עושה פאוזה ונח לרגע, והגוף מדבר. ואנחנו מקשיבים.

אפשרי?

Oui, oui!

בהחלט כן.

ארוואר מון שרי (:

 

 
 

א' אוכל בצרפתית

א' אוכל בצרפתית

עוד מהבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

תצוגה מקדימה

שלושה ביום או שלושה בשנה?

זה כבר לא סוד שההתערבות שלנו בטבע מתגלה בד"כ כלא בריאה, בלשון המעטה. אמנם זה לוקח לפעמים 60 שנה (ראו מקרה המרגרינה), אבל בסוף האמת יוצאת לאור. בטוחה שכך יקרה גם עם מוצרי החלב. ונתחיל עם כמה עובדות מעניינות. מי ראה אריה...

תצוגה מקדימה

ילד טוב משאיר צלחת ריקה (?)

שלום לתמימות חשבתי שהעניין הזה עבר מן העולם. כנראה שאני תמימה. לדביבונת הקטנה שלי יש בגן סייעת שאני מאוד מחבבת. היא חמה ואוהבת, ועזרה לה מאוד לעבור את תקופת ההסתגלות הלא קצרה...

תצוגה מקדימה

על שכנים, על תזונה ומערכת ה…חינוך (?) ועוד

להעיר את מי שלא רוצה להתעורר (?) השבוע ערכתי מפגש חוויתי בנושא תזונת ילדים, בישוב שלי. אני בד"כ לא אוהבת לערבב שמחה בשמחה.  עד היום נמנעתי מלערוך הרצאות, סדנאות או כל דבר אחר שקשור למקצועי בישוב. הפעם היו לי אינטרסים...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה