לא על הלחם לבדו

היום הארבע עשרה לחודש מאי של שנת 2015 נפתח כעוד אחד מאותם הבקרים. הבנות קמו והמשיכו את הריבים מליל אמש, העולל האומלל ישן אחרי לילה טרוף בכאבי שיניים או אזניים או סתם חלומות רעים, הכלב חיכך אפו ברגלי מתחנן לצאת, ואני הקצתי משנתי בפיהוק רחב מלווה בהתמתחות איטית. לא תיארתי לעצמי אפילו לרגע אחד שבוקר סתמי זה הוא למעשה תחילתו של יום, שעומד לשנות את מסלול חיינו בארץ הזרה והמרוחקת…

tehina

היום הארבע עשרה לחודש מאי של שנת 2015 נפתח כעוד אחד מאותם הבקרים. הבנות קמו והמשיכו את הריבים מליל אמש, העולל האומלל ישן אחרי לילה טרוף בכאבי שיניים או אזניים או סתם חלומות רעים, הכלב חיכך אפו ברגלי מתחנן לצאת, ואני הקצתי משנתי בפיהוק רחב מלווה בהתמתחות איטית. לא תיארתי לעצמי אפילו לרגע אחד שבוקר סתמי זה הוא למעשה תחילתו של יום, שעומד לשנות את מסלול חיינו בארץ הזרה והמרוחקת.

בעלי יצא לקניות שימשכו זמן רב בסופר המקומי. הסופרסטור הוא התשובה הקנדית לענקית הכלבו האמריקאית, הוולמארט. סניף הסופרסטור בעיר הסמוכה משתרע על פני 11,200 מ"ר. אי אפשר לעבור בו רק כדי להביא חלב. עד שהגעת לשם עברת בדרך אגפי ענק מכל הסוגים האפשריים. מזון, ביגוד, הנעלה, חיות מחמד, מוצרים לבית ולגינה, בית מרקחת, תכשיטים, תמרוקים, צעצועים, יצירה, תחביבים, מוצרי חשמל ועוד ועוד. כל אגף כזה הוא בגודל של חנות בפני עצמה. כשעושים פה קניות זה יכול לקחת שעות, וזה יכול להיות ממש מתסכל, לפחות באזור המזון. בין עשרות סוגי האורז הבשמתי ומיני ממרחי המיונז השונים. בין מאות חטיפי הצ'יפס והפופקורן לא יכלו להניח כמה שקיות של עוגיות עבאדי??

אני עדיין מנסה להתאושש מהפעם ההיא שרק הגענו לקנדה והלכנו כולנו לקניות ביחד. כמה תמימות היתה בנו אז. כמה אופטימיות. לתדהמתנו גילינו שאין בורקס בכל הקומפלקס העצום הזה, והילדות רעבות ואני בחודש שישי. כל כך התרגלנו לעבור במעדנייה ולחמם כמה בורקס כדי להמשיך את הקניות ברוגע. עברנו בין כל המדפים, בין כל האנשים, במעדניות הרבות, באיזורי החטיפים העצומים, בקפואים. חיפשנו boorekas  כי אין מילה באנגלית למאפה היחודי הזה. ואין. לא תפוח אדמה, לא גבינה אפילו לא בורקס תרד. והיו הרבה ריבים ותסכולים, הורמונים התעופפו, ילדות התרוצצו ודמעות נטפו בעברית. התרחיש הסתיים באישה מחויכת שאמרה לנו "שלום" במבטא קנדי כבד, שוקו די פיכסי, בייגל שהוא ממש לא טעים אם לא עושים ממנו טוסט ומציפים בחמאה, ונדר שאישי היקר  עושה קניות לבדו, מעתה ועד ארצנו זבת החלב, הדבש והבורקס.

ככל שהזמן חלף גילינו שלא רק בורקס חסר לנו. המרק לא עובר בגרון בלי השקדים, הקוטג' כאן הוא מימי וגושי,  הפיתות שטוחות ולא נפתחות, כמו מצות רכות לפסח, החומוס הוא בכייה לדורות, אין מלפפונים במלח (ואני בהריון!), לזיתים מוציאים את הטעם במים, לנס קפה פה קוראים באותו שם אבל אני מוכנה להשבע שזה תה. קצרה היריעה מלהכיל את כמות האכזבות שנחלנו בסופר הקנדי, ובמרכול האמריקאי שלא נופל ממנו בגודל ונמצא ממש ממול, ובעוד ארבעת הסופרים העצומים האחרים שמרוצפים באותו הרחוב.

ולכן, כשהדלת נפתחה והבעל נכנס עמוס לעייפה בעשרים שקיות, ראיתי את כמות החצילים ואת החיוך הנבוך והמאושר מיד הבנתי שקרה פה משהו. כשהוא פתח את השקית נחשף בפני אוצר אמיתי בצורה של ארבע צנצנות עצומות של טחינה גולמית משובחת. טחינה אמיתית. ריחנית. שאיפה אחת מהחומר הזהבהב והמבושם, החזירה אותי בבת אחת לוואדי ניסנאס על שווקיו, על דוכני הפלאפל והשווארמה העילאיים שבו. יכולתי ממש להרגיש את הביס מהפיתה הנוטפת.

היום בו בעלי מצא את הטחינה בסופרסטור שינה את עולמנו בקנדה. פרצנו בהורה סוערת, ציחקקנו כמו שתי ילדות שמקפצות בשלולית הראשונה עם המגפיים החדשים. וצללנו לתוך החצילים המדהימים שנקלו בתנור זה עתה, והוצפו לעייפה בטחינה לבנונית מעולה.