הבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

דיאטנית שמנסה לגדל ילדים בריאים

דיאטנית קלינית שלא מאמינה בדיאטות. מפתחת שיטת "להיות חבר/ה של הגוף": טיפול קבוצתי ופרטני, ע"י חיבור בין הגוף הפיזי, הרגשי, השכלי והאנרגטי. מרצה לתזונה במכללות ועורכת מדעית של ספרי בריאות. גרה בגליל ואמא ל-3 שאוכלים די בריא... +עוד

דיאטנית קלינית שלא מאמינה בדיאטות. מפתחת שיטת "להיות חבר/ה של הגוף": טיפול קבוצתי ופרטני, ע"י חיבור בין הגוף הפיזי, הרגשי, השכלי והאנרגטי. מרצה לתזונה במכללות ועורכת מדעית של ספרי בריאות. גרה בגליל ואמא ל-3 שאוכלים די בריא (: http://www.meitalgeva.com/ [email protected] 054-5468619

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מנובמבר 2010

אני מגלה שאפשר להכניס אנרגיות הביתה דרך האוכל, ושכדאי לא לבכות לתוך הסיר. וגם שקרובות משפחה מרוקאיות יודעות בדיוק על מה הן מדברות

04/02/2011

 חלב אם מלוח 

יותם שלי נולד בשבוע 34. תינוק לא בשל, לאם לא בשלה עוד יותר. גם ההנקה לא הלכה חלק, ובילינו שעות רבות בהתייעצויות רוויות דמעות עם יועצת ההנקה.

יום אחד הגיעו חמותי וקרובת משפחה נוספת לבקר אותי, ומצאו אותי יושבת במיטה, מניקה ובוכה. הדמעות מטפטפות על הקטנטן. “וואליה!!!” הן נזעקו בקונצרט ”אסור לבכות כשמניקים! החלב יהיה מלוח!” הוסיפה בפאתוס קרובת המשפחה.

 הסתכלתי עליהן במבט מיואש.

בליבי חשבתי “כן, איזה כיף שבאתן! בדיוק אתכן אני צריכה פה עכשיו על הראש!”.

היום, במבט לאחור, אני יודעת שהיא לגמרי צדקה.

לפחות במובן האנרגטי של העניין.

איך את/ה אוכל/ת?

כשאני פוגשת מטופל בפעם הראשונה, הרבה לפני השאלה ” מה אתה אוכל”, אני שואלת “איך אתה אוכל?”

מול טלוויזיה? מחשב? עיתון? בישיבה ליד שולחן? הגוף פונה לשולחן או לצדדים? עם אחד הילדים יושב על ברכיך? תוך כדי שכנוע של הילדים לאכול? תוך כדי הגשה לאחרים? עם התבוננות במזון שבצלחת? הרחה שלו? טעימה שלו? מהר או לאט? בהנאה או בתחושה של “בוא נגמור עם זה כבר”? עם או בלי תשומת לב למזון? עם או בלי הקשבה לתחושת השובע שמגיעה? קם בתחושה שהפסקת לאכול בזמן? או עם תחושה ש”שוב אכלתי עד להתפוצצות”?

בעיני ה”איך” חשוב יותר מה”מה” ומשפיע עליו מאוד.

מטופלת חדשה שבאה לפגוש אותי, פ’, היא בולמית כבר שנים רבות. לדבריה, היא פירנסה מטפלים מכל הסוגים, מהתחום התזונתי, מתחום בריאות הנפש ומכל מה שבינהם.

 כששאלתי אותה איך היא אוכלת, הסתבר שתמיד, אבל ת מ י ד, היא קוראת ספר בזמן האכילה.

 ההנחייה היחידה שלי אליה באותו מפגש- היתה לאפשר לעצמה להתחיל להיות מודעת יותר לנקודת המפגש שלה עם האוכל. כלומר, להפסיק לקרוא בזמן האכילה.

כששוחחנו על כך פ’ החלה לבכות “אף אחד לא שאל אותי עד עכשיו איך אני אוכלת. זה יהיה לי נורא קשה, המפגש הזה עם האוכל בלי להתחבא מאחורי הספר”.

הייתי מופתעת. אף מטפל לא חשב לשאול על עניין בסיסי כל כך?

רק כשפ’ תלמד לפגוש את המזון שהיא אוכלת מתוך יותר מודעות, יוכל להתחיל אצלה תהליך של ריפוי. כמובן שפחד גדול ועצום מעורב בעניין. וכמובן שמערכת התמיכה שפ’ בנתה לעצמה עם השנים תצטרך לעשות את יעודה, ולתמוך. מאוד.

בואו לאכול, יש אחלה תכנית בטלוויזיה!

המודעות לאוכל מתחילה בגיל אפס. ילד שלא קלקלנו אותו יאכל באופן מודע. יטעם לאט לאט, יריח, יבדוק. יאכל בהנאה ומתוך תשומת לב ויסיים בדיוק, אבל בדיוק מתי שמתאים לו. לא חשוב אם חצי מהאורז נשאר בצלחת, או אם נשארה רק כף אחת.

אף ילד בלתי- מקולקל לא יזרוק לתוך גופו את מה שאפשר לזרוק לפח.

יש לי מכרה, דווקא בחורה עם מודעות בהרבה תחומים בחיים, מורה לספורט ומדריכת חוגי ספינינג וקיקבוקסינג, שמגיל צעיר מאוד חרדה למשקלם (” הםפשוט עור ועצמות”) ולאכילתם (“הם פשוט שונאים אוכל, שונאים!”) של ילדיה.

היא מצאה שיטה מצויינת- היא מושיבה אותם לאכול בשולחן קטן, נפרד משולחן המבוגרים, מול הטלוויזיה, הדולקת על תכנית שהם אוהבים. “ככה הם אוכלים בלי בעיות ובלי להרגיש” אמרה לי, מבלי לחשוב אפילו שיש בזה בעיתיות מסויימת.

 הילדים רזים, אך באופן תקין, ובאמת לא ממש אוהבים לאכול. נו טוב, אפשר להבין אותם, לא?

 יש להם אב שמן מאוד וכך גם כל משפחת האב. וכך למרבה העצב, הגנטיקה שלהם יחד עם ההרגלים הנרכשים שכוללים התעלמות מוחלטת מהמזון ומהגוף- היא מתכון בטוח להשמנה בעתיד.   

יש אחלה תכנית בערוץ הופ! בואו לאכול! (אילוסטרציה)

להכיל את הסירים

אז מה הקשר לאנרגיה?

ובעצם, מה זו בכלל אנרגיה?

אנשי המדע יגידו שהיא לא קיימת. הם משייכים אותה לאותה קטגוריה של טקסי וודו ועבודות אלילים למינהן.

 למה?

 כי עדיין לא המציאו כלים יעילים למדידה של אנרגיה. ומה שלא ניתן למדוד מספרית, ולעשות עליו גם סטטיסטיקה, בעיני אנשי המדע לא קיים.

בעיני, האנרגיה לא רק שהיא נוכחת וקיימת, היא דבר הרבה יותר חזק מכלים מדידים מסויימים (כגון  משקל…)

אנרגיה זו תחושה, הרגשה, ידיעה (לפעמים חזקה הרבה יותר מההגיון, השכל או המחשבה), מודעות, חיבור. אולי היא כולם יחד.

 והפעם אני מתכוונת לא רק לאנרגיה של איך אוכלים בבית, אלא גם על האנרגיות של מה אוכלים. 

גיליתי תגלית מפתיעה.

אפשר לשנות את האנרגיות בבית דרך המזון. כשאני מבשלת אני משתדלת להכניס אהבה לסירים. ממש להרגיש אותה מתבלת את המרק, או האורז, או עוגת הפירות היבשים.

אוכל עושים באהבה או לא עושים בכלל.

זה גורם לי לחשוב על ילדים שאוכלים המון מזון מתועש. מדי פעם זה סביר. אבל להכניס כל יום אנרגיות של מכונות ממפעל טבעול, שטראוס, ורד הגליל, זוגלובק? לא בטוחה מה זה עושה, אבל לא נראה לי משהו שמומלץ לנסות בבית…

ועוד דבר שלמדתי זה לנסות להכיל את הסירים. גם אם יש שלושה סירים על האש. לדעת מה קורה בכל אחד מהם, מה צריך להוסיף, מתי צריך לערבב. להכיל את הסירים כמו שאני מנסה להכיל את הדביבונים.

אני יודעת שזה עושה טוב.

האם אני מצליחה בזה תמיד? ברור שלא.

אחרת הייתי, חלילה, אמא מושלמת. ומי רוצה להיות מושלם?

אנרגיות של שלמות זה כבר יותר מדי בשבילי.

ככה למדתי שלפעמים קרובות משפחה מרוקאיות מבוגרות יודעות בדיוק על מה הן מדברות. 

 

 

עוד מהבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

תצוגה מקדימה

שלושה ביום או שלושה בשנה?

זה כבר לא סוד שההתערבות שלנו בטבע מתגלה בד"כ כלא בריאה, בלשון המעטה. אמנם זה לוקח לפעמים 60 שנה (ראו מקרה המרגרינה), אבל בסוף האמת יוצאת לאור. בטוחה שכך יקרה גם עם מוצרי החלב. ונתחיל עם כמה עובדות מעניינות. מי ראה אריה...

תצוגה מקדימה

ילד טוב משאיר צלחת ריקה (?)

שלום לתמימות חשבתי שהעניין הזה עבר מן העולם. כנראה שאני תמימה. לדביבונת הקטנה שלי יש בגן סייעת שאני מאוד מחבבת. היא חמה ואוהבת, ועזרה לה מאוד לעבור את תקופת ההסתגלות הלא קצרה...

תצוגה מקדימה

על שכנים, על תזונה ומערכת ה…חינוך (?) ועוד

להעיר את מי שלא רוצה להתעורר (?) השבוע ערכתי מפגש חוויתי בנושא תזונת ילדים, בישוב שלי. אני בד"כ לא אוהבת לערבב שמחה בשמחה.  עד היום נמנעתי מלערוך הרצאות, סדנאות או כל דבר אחר שקשור למקצועי בישוב. הפעם היו לי אינטרסים...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה