הבלוג של מירב לשם גונן

מתרגמת רגשות למילים

מקשיבה, רואה ושומעת אנשים. ציידת פוטנציאל ועוצמות. רואה את הטוב והמקדם בכל סיטואציה ולא מפחדת מקשיים. יודעת שביטוי עצמי מאפשר צמיחה, רוגע וניהול עצמי - כדי שאפשר יהיה להגשים ולקיים את כל היתר. מדריכה בתהליך אימוני את הדרך... +עוד

מקשיבה, רואה ושומעת אנשים. ציידת פוטנציאל ועוצמות. רואה את הטוב והמקדם בכל סיטואציה ולא מפחדת מקשיים. יודעת שביטוי עצמי מאפשר צמיחה, רוגע וניהול עצמי - כדי שאפשר יהיה להגשים ולקיים את כל היתר. מדריכה בתהליך אימוני את הדרך מהמקום בו נמצאים היום למקום שאליו רוצים להגיע. אמא לחמישה נפלאים ומיוחדים, זוגית בזוגיות שניה מיוחדת, אוהבת ומעשירה. בעברי אשת פיתוח ושיווק בחברה יצרנית גדולה ומבירה את הסדר, בהירות ומיקוד לתהליכי האימון שאני מביאה. מאמנת לביטוי עצמי בעסק ובזוגיות | נשים, מאמנות וזוגות

עדכונים:

פוסטים: 11

החל ממרץ 2018

זה התחיל כמו שבוע רגיל. מתאמנת ואחריה מאמנת שעוברת הדרכה שהגיעה עד אלי ( מחדרה) ילדים, פגישת טלפונית של צוות מרחב יזמות 60, לקראת קורס הכניסה למרחב שאנחנו בונות עכשיו, ועוד פגישה של הצוות המתהווה לעסק החברתי החדש שנרקם והולך.

סגרתי את הדלת אחרי הצוות בשעה 22:00. ועכשיו – לעבודה הכנת לוחות צמיחה והתפתחות לקראת שתי הסדנאות שאני מעבירה ביום שאחרי, למתמודדים אם דיסאוטונומיה משפחתית. עד אחת לילה עמלתי על הלוחות, שיצאו צבעוניים וברורים.

ekem_hamaayanot

ekem_hamaayanot

20180512_183902בוקר, נסיעה לחיפה לפגישה, אח”כ פגישת צוות לקראת הקורס במרחב ואז – נסיעה לניר דוד, עמק המעיינות. יום רגיל (לא ממש). הפעם האחרונה שהייתי בעמק המעיינות היה בחצי מרתון רצתי לפני 6 שנים אבל מי סופר… הרבה מים עברו מאז ובפרספקטיבה לאחור – אין לי מושג איך עשיתי את זה, ואם לקחת דברים בפרופורציה, גם אז, בתנאים שהיו אז, זה היה מיוחד וייחודי.

עומדת לפני חדר המכיל 20 איש, חלקם מתמודדים עם FD, חלקם מדריכים מלווים, שתומכים, עוזרים, מלווים, מקריאים, כותבים יחד עם הבוגרים. הפרופורציה היא, שהמצב הפיזי שלהם בטוח ירוד יותר משלי. אנשים שחיים עם המוות כשותף למיטה (מילולית כמעט), שלא ברור להם כמה זמן יש להם לבלות כאן, ועם זה, הם מלאים בחיים, אופטימיות, אהבה.

לא יודעת אם אתם יודעים, אבל דיסאוטונומיה משפחתית היא מחלה גנטית, שמתבטאת בעובדה שהמערכת האוטונומית, זו שמפעילה את המערכות האוטומטיות, כמו הנשימה, ניתור לחץ דם, בליעה, סיכוך העיניים ועוד – פשוט לא מתפקדת טוב עד לא מתפקדת (כשיש התקף קשה). לא בטוחה שאפשר להעביר את עוצמת החיים עם ליווי כזה ועם התמודדות כזו.

ועם זה, הם מלאי אופטימיות. הקבוצה היחידה (ever) שכשביקשתי לרשום מה יש  בכל אחד מהתחומים בחייהם, הם הבינו מילולית את מה שאמרתי וכתבו רק את מה שיש.

פגיה עם אנשים ממלאי השראה כזו, מאפשרת לי לראות את החיים שלי בפרספקטיבה שונה. לא בפרופורציה אלא בפרספקטיבה. פרופורציה היא ההשוואה בין אדם למשנהו (הגדרה מילונית), היחס בין דבר לדבר. ומי באמת יכול לאמוד דבר כזה? איך אפשר להשוות בין אגסים לביצים?

עם זאת, פרספקטיבה, היא האפשרות לראות דברים מנקודת מבט אחרת או ממרחק. משהו נקי, שמאפשר התבוננות על דברים גם בצורה שונה. עם כל הקושי וההתמודדות של האחר, ישנן התמודדויות אחרות, ששווה שנבחן אם הן “מתחרות” עם מה שחשבנו על ההתמודדות שלנו, האם היכולת לשקול את שתי ההתמודדויות מאפשרת לנו לבחור נקודת מבט אחרת שטוב  יותר לנו?

אם, כשנסתכל על המצב שלנו, נהיה מסוגלים לבחון את המצב מנקודות שונות, מעיניים של אנשים אחרים: מה הם היו אומרים לנו? מה היה מתאפשר אחרת?

ההסתכלות הזו על החיים, על הריקוד עם אותו מלאך (המוות, אם זה לא היה ברור), נתנה לי זריקת עידוד על החיים שלי. על המוטיבציה ועל הסיבה שאני עושה את הדברים שטני עושה. הייתי שותפה היום לתהליך של אנשים מלאים חלומות וחיוכים והלכתי איתם בדרך שלהם. לא שלי – שלהם. ההליכה הזו בשביל שלהם, הקנתה לי נקודת מבט חדשה.

אני ברת מזל. ומה אתם?

עוד מהבלוג של מירב לשם גונן

תצוגה מקדימה

חיפשתם שלווה - תרדו לים בשישי בצהריים

יום שישי בצהריים, בא לי להזיז את הגוף אז החלטתי לנסע לים (בדקתי באקדמיה העיברית, כותבים לנסוע ולא לסוע, רק אם תהיתם לעצמכם). לא כל כך מובן מאליו להזיז את הגוף בים ב-36 מעלות, בכל זאת שתיים בצהריים, אבל היגיון הוא לא הצד החזק...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

לדעתי, יש קשר בין הלא מאותתים לבין התקשורת שלהם בבית

את מגיעה לצומת, מימין יש רכב שמתקרב. את מחכה בסבלנות שהוא יעבור את הצומת. והוא פונה ימינה (!) נוסעת בכביש החוף (זה 2 או 4?) מתחילה לעקוף רכב ופתאום, הרכב שלפניו, עובר שמאלה לנתיב שלך - מה, לא ראית אותי? אז כן. הוא בטח לא ראה, אבל...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

תודעת קהילה - החלום שלי פרוס לפניכם

הרבה מאוד שנים חייתי בקונכייה שלי. מקום בטוח (כביכול), סגור ומוגן. מקום שלוקח אחריות מקסימום עלי ועל חמשת המופלאים שלי. אמנם, רגישה ואכפתית  כלפי אחרים, אבל מרחוק כזה. בי מחויבות יתר. בקונכייה שלי. משהו השתנה בשנים...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה