הכל בגלל השיער. ידעתי שאסור לי להסתפר. אחרי התספורת החל כדור השלג של חיי להתגלגל במדרון חלק. הכל קרה בבת אחת ומהר. אישפוזים, אין סוף בדיקות, רופאים וטיפולים חדשים, עוד בדיקות ועוד מחלקות וממש כמו אחרי התספורת ההיא וכמו בסיפורו של שמשון , הרגשתי שהכוח המאגי שהיה בשיערי הארוך נלקח ממני והתחלתי להחלש....
כל הזמן שואלים אותי מאיפה הכח להתמודד בלי סוף? אז אין לי כח ובטח לא כוחות על ,פשוט אין לי ברירה. אם אני לא אלחם בשביל הילדה המהממת שלי על הזכויות שלה אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. והדבר שמטעין אותי זה הילדים שלי וניקה עם החיוך המדהים שלה. אבל היום אני כעוסה ממורמרת וקצת סדוקה. עדיין מקווה לדברים טובים שיגיעו....
לא כתבתי פוסט כבר הרבה זמן, זה לא סתם. זאת תקופה של פרידות בחיי, תקופה של סגירת מעגלים ופרידה ממה שכבר לא עובד ויציאה למציאות חדשה. מציאות אותה אני בחרתי ליצור אחרי הרבה זמן של מחשבה, התנסות, צמיחה והבנה שאני צריכה משהו אחר בחיי. אבל יש דבר אחד שלא ישתנה לעולם וזאת העובדה שאני מגדלת ...
אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון בהתלבטות, בעודי מנסה להתרגל לקצת שקט אחרי שנים של תהפוכות, אם מישהו מוצא שקט הוא מוזמן לארוז אותו יפה יפה ולשלוח אלי , מבטיחה לטפל בו טוב :) ...
ניקה שלי כבר בת עשר אני לא מאמינה איך שהזמן עבר כל כך מהר מהיום בו נולדת. שלושים שעות של סבל וצירים עד שיצאת היית התינוקת הכי יפה במחלקה ואחר כך גם הכי יפה בגן ובכיתה החלומות שלי כשנולדת היו אחרים לגמרי ממה שהמציאות בראה לא חשבתי שהדברים הכי פשוטים יהפכו לחלומות הכי גדולים שלנו ...
אנחנו עומדים בפתחו של חודש המודעות לתסמונת רט והפעם התחשק לי לשתף אתכם באחד מהסיפורים הקצרים שכתבתי. הסיפור הזה הוא בעצם אחד מה wishful thinkig שלי לגבי העתיד של ניקה ושלנו :)...
לאט לאט, גם בן מקבל את ניקה ואת המיוחדות שלה. לאט לאט, הוא מלמד את הסביבה לקבל את ניקה. ואני? אין גאה ממני. ...
בן עולה לכיתה א' ואיתו עולים גם החששות שלי מהחוויות שלי ממערכת החינוך ...
החודש הזה התחיל אצלי בסימן של אובדן. מישהי שהיתה אורחת רק לכמה רגעים בחיי, נפטרה בפתאומיות וזה טילטל אותי. זה השאיר אותי עם כל כך הרבה סימני שאלה לגבי החיים ועד כמה ניתן באמת למצות אותם. האם אני עושה מספיק לעצמי? האם אני עושה מספיק לילדים שלי? האם אני חיה כפי שרציתי? ומה יקרה אם אמות ...
