הבלוג של מאיה רענן

אובדת בבית

כותבת. מגייסת. מייעצת. עוסקת בגיוס כ"א וייעוץ תעסוקתי בעשר השנים האחרונות וכמובן שכותבת. כותבת על עולם העבודה, חיפוש עבודה, על צד המגייסת וצד המחפשת, ולא עוצרת שם. כותבת על הכל.

עדכונים:

פוסטים: 209

עוקבים: 105

החל מספטמבר 2010

אלוהים אדירים, היא שומעת קולות. מי היה מאמין שדווקא היא, אסופה כזו, שקולה, פתאום תתחיל לשמוע קולות.

טוב, זה לא צחוק, הקולות מתגברים. הם גם רבים ביניהם. היא נוסעת לעבודה כמו כל בוקר ובראש שלה המולה, כמו בסרט הילדים הזה עם הקולות האלה בראש. היא נלחצת, לא נעים לשמוע קולות בתוך הראש, אפילו שהיא מכירה אותם. זאת לא פעם ראשונה. היא שומעת את הקול הצלול שאומר- שיחקת אותה מותק, הגעת לזה, הצלחת. היא לוקחת עוד שלוק מהקפה וברדיו מתחיל השיר הזה שהיא אוהבת, של ג’ניס איאן, זה שתמיד מחזיר אותה לגיל 16 ולערבים קרים עם שמיכה על הספה בסלון, כשהחלומות שלה עפו קדימה והחיים שלה נראו מתוקים מתוקים.

ככל שהשיר מתקדם, הקול הצלול שהחמיא לה קודם, מתפוגג, מאבד בטחון. קול אחר משתלט עליו. הוא צועק, ממש נוזף בה- זה מה שרצית? על זה חלמת כששמעת את ג’ניס בחורף ההוא כשהעולם היה פרוס בפנייך? ואז מתערבת הנודניקית שתמיד מרימה את הראש בוויכוחים האלה, היא נוזפת בו בצרחן- תפסיק להכניס לה רעיונות כאלה לראש, מה היא יכולה לעשות עכשיו? היא כבר עובדת, היא מצליחה, היא לא צריכה שתזכיר לה את החלומות האלה המגוחכים.

הם חזקים הקולות האלה, הם לא מרפים והיא עומדת בפקק ומחכה שישתחרר קצת ואולי ישמיעו איזה שיר חדש, סטטיק ובן אל או משהו כזה, נקי, בלי חלומות וזכרונות.

וזה לא שהיא זוכרת על מה היא חלמה אז בחורף ההוא הקר. היא רק זוכרת את התחושה, את האופטימיות, את הידיעה שהחיים מחכים שתטרוף אותם. אבל איך? איך היא חשבה שתעשה את זה, היא לא יודעת.

עכשיו היא שם. טורפת את החיים והאמת? הטעם שלהם בכלל לא משהו. משעמם. מעייף. היא מעבירה תחנה ודייויד בואי שר על החיים במאדים, זהו זה אבוד. דיוויד וג’ניס הם אצלה באותה חבילת זכרונות מטושטשת ויחד עם זאת כל כך ברורה. זכרון שמשהו מופלא מחכה לה וטשטוש לגבי הזהות שלו.

הקולות בראש מתגברים ורק קול אחד היא לא מצליחה לשמוע, הוא מהדהד רחוק רחוק ממנה. הקול המקורי, זה שהיה שם בגיל 16 ו-17, הקול הנקי שראה הכל בצורה ברורה כל כך והלך והתעמעם עם השנים. אותו היא מחפשת. אותו היא רוצה עכשיו לשמוע, אבל איך מחזירים קול אבוד?

איפה מוצאים את הקול הנשכח הזה? איך משתיקים את הקולות האחרים?

הפקק השתחרר, עוד חמש דקות היא תכנס לחניה בעבודה ויתחיל עוד יום. הקולות ישחקו- לרגע ילחשו ולרגע יצעקו, זה תלוי לאן ייקח אותה היום.

היא תמשיך לחפש את הקול הזה שלה, היא יודעת שהוא שם. הוא הבסיס, הוא המקור, היא תמצא אותו שוב והפעם הוא יגיע עם תרגום, הוא לא יגיד דברים כלליים כמו הצלחה והגשמה וסיפוק. לא. הפעם הוא יהיה איתה דוגרי. הפעם הוא יכוון אותה בדיוק למקום הנכון.

F1160038

עוד מהבלוג של מאיה רענן

תצוגה מקדימה

קבלה

אני מוצפת. מוצפת הצעות לשיפור עצמי, להתפתחות, לשינוי, להצלחה. מוצפת ביקורת מוצפנת מאנשים זרים שאומרים לי "את לא טובה מספיק, את יכולה יותר". מה שהם לא יודעים, האנשים האלה, זה שהם לא הראשונים שאומרים את הדברים האלה והם גם לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

סתימת פיות

הגיע הרגע, עברתי את סף המראה ודילגתי בלי לשים לב לסף הבריאות. עברתי גם אותו. אין ברירה אלא לסתום את הפה ולהפסיק לאכול. אין ברירה גם אלא להתחיל להתעמל. כן, הגעתי למצב מביך. אני מחפשת קבוצות תמיכה ולא מוצאת. לא רוצה קבוצות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לא ככה גדלנו

לא גדלנו ככה, גדלנו אחרת. ההורים שלנו היו בבית. אני יודעת, אני יודעת, אני לא הראשונה לדבר על זה ולא הראשונה להתלונן. זו לא תלונה, אלו הן עובדות- לא גדלנו ככה. ההורים שלנו גידלו אותנו, את הדור שלי. ההורים שלנו עבדו במשך שנים...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה