הבלוג של מאיה רענן

אובדת בבית

כותבת. מגייסת. מייעצת. עוסקת בגיוס כ"א וייעוץ תעסוקתי בעשר השנים האחרונות וכמובן שכותבת. כותבת על עולם העבודה, חיפוש עבודה, על צד המגייסת וצד המחפשת, ולא עוצרת שם. כותבת על הכל.

עדכונים:

פוסטים: 209

עוקבים: 105

החל מספטמבר 2010

לא נעים, אבל היא רוצה יותר.

לא נעים, הרי יש לה הכל, איך אפשר לרצות יותר כשיש לך הכל? לא ככה חינכו אותנו, חינכו אותנו להסתפק, לאהוב את מה שיש.

אבל היא רוצה יותר. היא לא רוצה להסתפק והיא לא מצליחה לאהוב את מה שיש. היא אהבה את זה פעם, כולם מסביב יודעים כמה היא אהבה את זה פעם. היא זוכרת את השיחות בארוחות שישי עם ההורים והאחים, היא סיפרה בגאווה שהתקבלה וכוסות הורמו, היא זוכרת את השיחות שהגיעו לאחר מכן כשסיפרה בעיניים נוצצות על הפרוייקט החדש והחזון של החברה.

היא לא זוכרת מתי התחילה הדעיכה. זה מתחיל בשבת אחר הצהריים, תחושה לא נוחה של מיאוס או חשש ממלאת אותה לקראת השבוע החדש. לפעמים זה חשש מהשבוע שמחכה לה, לפעמים חוסר סבלנות, לפעמים היא לא מסוגלת לדמיין את עצמה מתחילה את השבוע. זה טבעי, היא אמרה לעצמה בפעמים הראשונות. טבעי להרגיש ככה לקראת שבוע חדש, כולם מכירים את שביזות יום א’. אבל איך היא יכולה להיות שם? היא בכירה בחברה, היא מנהלת פרוייקט חשוב, היא מוערכת מאוד אבל היא לא שם. הכל טכני מבחינתה, היא יודעת מה היא עושה, היא עושה את זה מצוין, אבל משהו עקום. ריק. היא מרגישה ריקנות.

היא לא מבינה איך הדבר הזה שבעבר מילא אותה, העלה ברק לעיניים, היום כבר לא.

ומה היא תעשה? הרי כל החיים היא כיוונה למקום הזה, זה מה שהיא יודעת לעשות, זה מה שהיא טובה בו. איך אפשר לקום בוקר אחד ולהפסיק לעשות את זה? איך אפשר לקום בוקר אחד ולחשוב על משהו אחר?

המחשבות מתרוצצות בראשה, הן מתישות ומתסכלות אותה, אבל הן לא הדבר הקשה באמת. הן לא מה שגורם לה להתעורר בבוקר עם דפיקות לב ותחושת חוסר אונים. מה שגורם לה להסתובב סביב עצמה היא השאלה- אבל מה כן? מה כן יחזיר את הברק? אולי הוא נעלם ולעולם לא יחזור? אולי ההורות והשחיקה והבית והכסף- הניהול והתפעול, אולי הם אלו שהפכו אותה קרה יותר? כיבו את הלהבה? אולי היא לא תמצא יותר את הזץ הזה? הרי מה עוד היא יכולה לעשות? היא מנהלת פרוייקטים. היא לא רוצה שום דבר אחר, אבל היא גם לא רוצה את זה. היא רוצה יותר.

אני רוצה להגיד לה לנשום עמוק. הלהבה לא כבתה, היא רק קטנה יותר, מסתתרת מאחורי מסך עצום של “מה עשיתי עד עכשיו” ו”מה אני חושבת שאני יודעת לעשות”, היא מסתתרת מאחורי “מה שאהבתי פעם” ו”עייפתי”. החיים דינמיים, רצונות ואהבות משתנים כל הזמן, מותר לנו להפסיק לאהוב את העיסוק שבחרנו בו לפני עשרים שנה, מותר לנו לרצות משהו אחר ויש, יש אפשרות למצוא את התשוקה שוב, יש אפשרות לקחת את כל מה שעשתה עד עכשיו וללוש אותו כמו פלסטלינה וליצור עתיד חדש, בלי לזנוח את כל שעשתה עד עכשיו. זה אפשרי. הכל אפשרי. שביל חדש ממתין שתעבור בו.

גם פה אנחנו רק צריכות לשנות את הסיפור, לכתוב אחד חדש עם אותן הדמויות אבל עלילה שונה ומסעירה.

הסיפור הבא מחכה להכתב.

ג'ונגל

עוד מהבלוג של מאיה רענן

תצוגה מקדימה

קבלה

אני מוצפת. מוצפת הצעות לשיפור עצמי, להתפתחות, לשינוי, להצלחה. מוצפת ביקורת מוצפנת מאנשים זרים שאומרים לי "את לא טובה מספיק, את יכולה יותר". מה שהם לא יודעים, האנשים האלה, זה שהם לא הראשונים שאומרים את הדברים האלה והם גם לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

סתימת פיות

הגיע הרגע, עברתי את סף המראה ודילגתי בלי לשים לב לסף הבריאות. עברתי גם אותו. אין ברירה אלא לסתום את הפה ולהפסיק לאכול. אין ברירה גם אלא להתחיל להתעמל. כן, הגעתי למצב מביך. אני מחפשת קבוצות תמיכה ולא מוצאת. לא רוצה קבוצות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לא ככה גדלנו

לא גדלנו ככה, גדלנו אחרת. ההורים שלנו היו בבית. אני יודעת, אני יודעת, אני לא הראשונה לדבר על זה ולא הראשונה להתלונן. זו לא תלונה, אלו הן עובדות- לא גדלנו ככה. ההורים שלנו גידלו אותנו, את הדור שלי. ההורים שלנו עבדו במשך שנים...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה