רוצי איילה, רוצי

איילה לא מאושרת.  היא לא מאושרת למרות הכדורים השמחים שהיא בולעת מדי יום. היא לא מאושרת למרות שיעורי היוגה המתבקשים ולמרות הילדים המתוקים והשמחים שלה. היא לא מאושרת.

פעם היו אומרים עליה שהיא נוירוטית, היום מספיק להגיד שהיא אמא והתמונה ברורה. זו לא הפרעה, אלה החיים פה בביצה הזו.

רוצי איילה היא הצגה על אישה. אישה לא מאושרת.  איילה בת 38, גרושה ואמא לשני ילדים שמתמרנת בין שתי עבודות, אמא ביקורתית, בעל בית גרידי, חשבון בנק בנסיגה, חלומות על זוגיות ועל החייאת החלום האמתי- הקמה לתחייה של להקת הרוק שהקימה כנערה- איילה והאייתולות.

היא מצחיקה איילה, שנונה מאוד. שנינות שנולדת מתסכול עמוק, מחרדות, שנינות שנוצרת כשאת בת 38 והחיים שלך מתרסקים במדרון בלי מישור באופק. היא לא ברידג’יט ג’ונס הקלאמזית והמשעשעת, היא אנחנו. היא החברות שלי והחברות של החברות שלי. היא האמא שמחווירה כשמקבלת עוד הודעה בוואטסאפ של הכיתה על קטשופ שצריך לקנות לפיקניק הכיתתי ביום שישי. היא האמא שמנסה לנהל קריירה ובלילה לפני השינה אומרת לעצמה בשקט שזו לא קריירה, זו עבודה וזה לא מספק ולא ממלא- זה מה שזה וזהו. היא האמא שפגשתם בתור לרופאת משפחה רגע לפני שקיבלה מרשם לכדורים שמחים ומפחיתי חרדה כי בתוך הטירוף והג’ינגולים ולמרות השנינות שאי אפשר בלעדיה, אושר כבר קשה נורא לגייס והציפרלקס הוא הכדור היחיד שמאזן את שאר כדורי הג’אגלינג. וגם הוא, אם תשאלו את איילה, לא עושה עבודה מי יודע מה טובה.

היא לא מאושרת, אבל היא מצחיקה אותנו נורא, אנחנו רואים אותה ואת החברות שלנו והשכנות שלנו, רואים אותנו וצוחקים, כי, נו, החיים הם כאלה מצחיקים ואין ברירה אחרת אלא לצחוק עליה, איתה, עלינו. עד שהיא תנשום שוב, עד שאנחנו ננשום שוב. דור כזה אנחנו, מצחיקים כאלה.

רוצו לראות אותה רצה, את איילה. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות כרגע, כי מעבר לצחוק יש שם שחקנים מעולים, עומק וענין.

מאת אורן נאמן ונעמה תורן, שחקנים: שירי גדני, יואב בר לב, פזית ירון-מינקובסקי, יוגב יפת, ירדן לויתן ועופר רוטנברג; במאי: ארז שפריר