לא ככה גדלנו

לא גדלנו ככה, גדלנו אחרת. ההורים שלנו היו בבית. אני יודעת, אני יודעת, אני לא הראשונה לדבר על זה ולא הראשונה להתלונן. זו לא תלונה, אלו הן עובדות- לא גדלנו ככה. ההורים שלנו גידלו אותנו, את הדור שלי. ההורים שלנו עבדו במשך שנים באותן עבודות, לא יודעת אם אהבו את זה או לא, רק יודעת שככה זה היה. בטחון תעסוקתי היה צמד מילים אמיתי ולא חלום רחוק שאולי יתגשם לחלק מאתנו, ואולי לא. הם לא חיו בכפר מנותק, אבל חייהם היו שלווים מעט יותר מאלו שלנו. הם עבדו פחות שעות, הוסחו פחות על ידי מחשבים, אינטרנט, סמארטפונים וכל מסך אחר שעולה על הדעת.

גדלנו אחרת. חיים אחרים. ההורים שלנו יצאו בכל בוקר לעבודה, אחת בדרך כלל. הם שבו בכל אחר צהריים מהעבודה הזו שלהם, לא בערב. הם לא רצו למחשב ברגע ששבו הביתה, הם לא ניסו להעסיק אותנו כל הזמן ולא חיפשו מישהו שיגדל אותנו באאוטסורסינג. המישהו הזה- חוגים, צהרון, גנים שמושכים שעות עבודה עד שעות הערב המוקדמות, מסכים. אאוטסורסינג של נוכחות.

גם הם, כמונו, נאנקו תחת עול הפרנסה ויוקר המחיה, אבל רובם יכלו לו. הם הצליחו להתקיים, לקנות דירות או בתים. הם הצליחו לשים קצת בצד, כי חייבים. הם ידעו בכל חודש כמה כסף נכנס לחשבון הבנק וכמה יוצא. הם לא ניסו להמציא את עצמם כל הזמן מחדש, כי הם לא היו צריכים. היה להם בטחון.

אנחנו לא הורים גרועים, הדור הזה שלנו. ההיפך הוא הנכון. אנחנו אוהבים אותם כל כך ומניחים אותם במרכז חיינו ובמרכז חייהם של הסובבים אותנו. אנחנו רוצים שיהיה להם רק טוב ושיהיו מאושרים ואנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שזה יקרה. אבל אין לנו ברירה אלא לחפש את האאוטסורסינג. אין לנו ברירה ואין לנו בטחון. היום אנחנו עובדים בעבודה אחת ולא יודעים איפה נהיה בעוד שנה או שנתיים. התחלופה מטורפת, היום אתה פה ומחר אתה שם. ואולי מחר גם שם לא תהיה? הזקנה תופסת אותנו צעירים, את הדור שלנו. בני ארבעים עברו את הגבעה ולא נמצאים ראויים לכל עבודה, המצב חמור שבעתיים אם אתן נשים ובעיקר אם אתן אמהות. אין לנו בטחון תעסוקתי וגם למעסיקים שלנו אין בטחון תעסוקתי. אנחנו עובדים ביותר מעבודה אחת, במיוחד אם בחרנו “מקצוע חופשי”, אנחנו לומדים בלי הפסקה, חייבים להתעדכן, חייבים להתחדש. מזגזגים בין עצמאות ושכירות כי אין לנו ברירה לפעמים ויש לנו חלומות. כן, יש לנו חלומות. לפעמים אומרים לנו שאנחנו צריכים להתבייש בחלומות שלנו, לסייג אותם. אסור לנו לחלום מעל ליכולותינו. נוזפים בנו שאנחנו רוצים את מה שהיה להורים שלנו- בטחון, שלווה יחסית, דירה או בית נחמד. במיוחד אם אנחנו רוצים אותו במרכז הארץ, היכן שגדולים הסיכויים לביטחון תעסוקתי. אנחנו הורים טובים, רוצים להיות הכי טובים, אבל אנחנו עסוקים. עסוקים בלשרוד ועסוקים בטרדות היום (כן, אני יודעת שלא המצאנו את טרדות היום) ועסוקים במסכים, אותם מסכים שאנחנו מנסים לנתק את ילדינו מהם. אנחנו עסוקים במחשבה על העבודה הבאה ועל הקריירה, ולא תמיד זה אותו הדבר. אנחנו עסוקים בלהקים את המיזם הבא שלנו כי אנחנו מפחדים ורוצים בטחון כלכלי, תעסוקתי, בית.

אנחנו הורים טובים ואנחנו מנסים לשרוד, אבל יש דבר אחד שאנחנו מדחיקים עמוק עמוק- איך נוכל לעזור לילדים שלנו לעמוד על הרגליים שלהם, כשאנחנו בכלל לא בטוחים? לא בטוחים כלכלית כמובן. איך נצליח לשחזר את מה שאנחנו קיבלנו מההורים שלנו? איך נצליח לבנות להם חברה בטוחה כלכלית ותעסוקתית? לאיזה עולם מקצועי הם נכנסים? אנחנו הורים טובים, מנסים להיות, לומדים הכל על הורות, מנסים ליצר סביבה תקשורתית נעימה ובטוחה עבור הילדים שלנו. מנסים לספק להם קרקע רגשית יציבה, הורות תומכת. אנחנו מקפידים על מזון בריא, כמעט באובססיביות, בכלל מנסים לייצר סביבה בריאה. בריאות היא מילת המפתח. אבל אנחנו לא שם. לא באמת. אנחנו לא שם כי אנחנו עובדים וכשאנחנו בבית אנחנו תקועים בתוך מסך, או בשיחת טלפון מקצועית, או בתכנון המיזם הבא או התחום הבא שנלמד. מג’גלים בין חוגים, עבודה, חברים, בית וטרדות. מג’גלים בעיקר בין טרדות, מחשבות טורדניות. אנחנו לא באמת נוכחים.

לא ככה גדלנו.

צילום שי רענן