הבלוג של מאיה פיינהולץ קליין

מאבדת תמלילים

סיפורים קצרים, מילים ותמלילים - כדי שלא ילכו לאיבוד..

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מפברואר 2015

בינות עצי החורש, בעומקי הגוונים המוריקים, בין פרחים, לסלעים, לציפורים, לפרפרים תועים – הרגישה מוכלת, עטופה ובטוחה. יער עד כזה, יוכל להתמודד עם עוד כמה דברים שהיא תשים בו. הם יטמעו בו, בין חגווי הסלע. לא יכבידו עליו אבל יקלו עליה.

20/02/2015

 

כשהחיים גועשים בה, לוקחת עמליה פסק זמן מהכל.

פסק זמן מהמולת הבית, הילדים, הבעל, הסידורים, העבודה, המטלות, הציפיות, הדרישות..

מכבה את העולם, גם אם לזמן קצר, יוצאת החוצה – החוצה מהעבודה, החוצה מהבית, החוצה מהשגרה, ונכנסת פנימה – משתבללת לתוככי נפשה.

היא עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה, ומחדירה לתוכה אוויר כרמלי נקי וממלא.

ברגעים הנדירים הללו, יש לה איזו מין נשימה סלקטיבית, שמותירה את זיהומי האוויר מחוצה לה, ושואפת פנימה רק את מה שטוב לה.

אחת הסיבות בגללן עמליה נותרה לגור בחיפה ולהקים בה את משפחתה, גם כשחברים רבים שיפרו עמדות למרכז, היה הטבע הגולמי, שמשתלב לו כמו בשתי וערב עם מסלולים עירוניים ומתועשים בעיר הזו, עיר ילדותה.

 

מצד אחד ים – רחב, מאפשר, עמוק.

אליו היו הרגליים נושאות אותה כשהתכווצה לה, והצטרכה להתמתח ולהתרחב בחזרה.

עומקי הגוונים הכחולים, האדוות המקציפות, נקודת המפגש המדוייקת הזו בין המים לשמיים -

כל אלה היו משיבים לעמליה את נשימתה כשנעתקה.

וכמו בסדר הטבעי הזה שבין גאות לשפל, ובין חול למים לשמיים,

הים היה עוזר לה להחזיר את הסדר והאיזון הטבעיים גם בתוכה.

כל חדר בלב למקומו. כל אונה במוח למקומה.

ברור מה בפנים ומה בחוץ, ושוב אפשר לנשום, ושוב אפשר לחשוב,

ושוב אפשר לחזור להמולה -

לבית, לילדים, לבעל, לסידורים, לעבודה, למטלות, לציפיות ולדרישות,

אבל עכשיו לדעת שהכל יהיה בסדר.

תמיד היתה חוזרת עם צדפים וקונכיות שמצאה לילדיה,

כמו אומרת - התרחקתי, התכנסתי, אבל לא שכחתי לגמרי..

 

ומצד שני, זימנה לה חיפה את הכרמל.

אציל, נישא, אך לא מתרברב.

שביליו ונפתוליו שזורים כמו סודות, בין בתי העיר העליונה.

אתה מתחיל ברחובות מעשה ידי אדם, ותוך רגעים נבלע אל תוך שבילים, מעשה ידי בורא.

ולפעמים בדיוק את המעבר המהיר והחד הזה, הצטרכה כל כך עמליה.

בריק לה – התמלאה בים.

במלא לה – התרוקנה בכרמל.

בינות עצי החורש, בעומקי הגוונים המוריקים, בין פרחים, לסלעים, לציפורים, לפרפרים תועים - הרגישה מוכלת, עטופה ובטוחה.

יער עד כזה, יוכל להתמודד עם עוד כמה דברים שהיא תשים בו.

הם יטמעו בו, בין חגווי הסלע. לא יכבידו עליו אבל יקלו עליה.

לפעמים היתה צועקת שם, וצעקותיה רישרשו את מחטי האורנים.

לפעמים היתה בוכה קצת, ודמעותיה הרוו את האדמה תחתיה.

לפעמים היתה לוחשת סודות שיסתתרו בין הסלעים שם,

יודעת ששם בכרמל הם ישארו סמויים ומוסווים, אך פחות יכבידו עליה.

 

כך היתה עמליה לוקחת לה פסקי זמן מזדמנים, לפי הצורך ומידת ההצפה והגעש שחשה.

אך מדי שנה, היה גם יום קבוע להתכרמל בו.

ביום הפטירה של אימה, עמליה יוצאת את פתח ביתה עם תיק גב קטן, ובו בקבוק מים, תפוח חמוץ, תמרים מתוקים, שמיכת טלאי פיקה מהוהה ורכה, שמלווה אותה עוד מילדות, שאימה תפרה לה, את חפירה ונרות נשמה.

היא צועדת אז למרכז הכרמל, לגן האם, ויורדת במדרגות המוליכות לנחל לוטם, המסתתר שם.

עמליה לא מאמינה בבתי קברות ובטקסים רשמיים, שמישהו אחר הכתיב לה איך הם יראו.

היה לה הטקס הפרטי שלה, הברית הסודית בינה לבין הטבע, לבין זכרון האם האהובה.

ואז צועדת עמליה בשביל המוכר, למרגלות ערוץ הנחל האכזב, מסביבה חורש מצל וקריר.

נזכרת בטיולי השבת שערכה עם הוריה ואחיה שם, פעם..

כשהכל היה פשוט יותר. כשכולם עוד היו כאן.

וכך, מהורהרת ומתייחדת, היא ממשיכה לרדת עם השביל עד העץ שלה.

לאחרים מהצד, הוא וודאי היה נראה כמו עץ אחד מיני עצים רבים ביער.

אם היו מתבקשים לחזור שוב בדיוק אליו, וודאי היו מתקשים.

אבל עבור עמליה הוא היה אחד ויחיד ומיוחד.

עץ ההתייחדות שלה.

ממוקם בנקודה בה תמיד היו נעצרים לפיקניק משפחתי מאולתר.

כשהיא מגיעה אליו, היא פורשת תחתיו את השמיכה הרכה, מדליקה סביבו את נרות הנשמה, אוכלת תפוח חמוץ ומקנחת בתמרים, ומתחילה לחפור.

אבנים ורגבים נערמים בצד, ולאט לאט מתגלה בבור שנפער תחתם – תיבת העץ של עמליה.

פעם בשנה היא פותחת אותה.

מעבר לכך זה כואב מדי עבורה.

כואב לה גם שתהיה נגישה לה בבית, ולכן המקום הזה – כמוס, אפשרי, אך דורש מאמץ - מושלם עבורה.

בתיבה מחברת ורודה וגדולה, מלאת מילים, תמונות וגזירים.

המחברת שלה, שאימה כתבה לה מיום היוולדה.

תיעוד תאריכים, “הפעם הראשונה בה עמליה…”, זכרונות, הגיגים, מחשבות, חלומות.

הכל מתועד בפרוטרוט ובאהבה גדולה, כמו שרק אימה ידעה לעשות,  מאז שהרתה אותה, ועד שמלאו לה 12 שנה.

מתנת בת המצווה היפה ביותר שיכלה לקבל..

(בניסיון להדמות קצת לאימה, גם עבור ילדיה כותבת עמליה מחברות כאלו, ומצפה שתעבורנה השנים, ותוכל להעניק להם אותן, ולרגש, כמו שהיא התרגשה.

מקווה רק שהיא תזכה ללוותם עוד הרבה יותר שנים, ולא לפעור בהם את הבור הזה שנפער בה כשאימה הלכה לה..).

בתיבה גם תמונותיה של האם, אלו שהיא הכי אוהבת, וגם אלו שמתעדות את תהליך הדרדרותה האיטית והכואבת בדמי ימיה.

אחרי שעמליה מעלעלת במחברתה, ועוברת על התמונות, היא מוציאה מתיקה את הפנקס השנתי.

מאז שאימה איננה, יש לה פחות את מי לשתף.

היו להן שיחות טלפון קבועות לפחות פעמיים ביום, בוקר וערב, לשיתוף, להתייעצות, למילה חמה ולנחמה, ואלה קצת אבדו לה עם אימה..

ובהשראת האם וחסרונה, סיגלה לה עמליה מנהג -

מדי שנה היא קונה פנקס, ומתעדת בו את כל מה שהיתה רוצה לחלוק איתה, לו היתה בחיים.

ביום השנה, בכל שנה, מוסיפה עמליה לתיבה עוד פנקס.

קודם קוראת אותו בקול – מכוונת לאימה, מכוונת לעצמה, ומרשה לעצמה לבכות ולהשקות קצת מסביבה, מרשה לעצמה לצעוק קצת את הגעגועים שעל הלב.

אחר כך מכניסה את הפנקס אל תיבת העץ, נושקת למכסה התיבה, טומנת אותה בחזרה ליד העץ שלה, מכסה בחזרה באדמה שהוסטה קודם, ונפרדת עד השנה הבאה.

איש לא ידע ואיש לא יבחין כשיעבור שם, בסודות היער שלה.

 

 

וכשהיא חשה קלה יותר, כאילו ספגה אדמת הכרמל חלק ממכאוביה ומגעגועיה,

מתחילה עמליה את המסע בחזרה, אל העיר ושאונה.

משתדלת לאסוף בדרך בלוטים, עלים בצורות מעניינות, פרח בר צבעוני.

כמו רומזת - התרחקתי, התכנסתי, אבל לא שכחתי לגמרי..

כך, היא מגיעה מרוקנת אך מחוזקת אל הבית, הילדים, הבעל, הסידורים, העבודה, המטלות, הציפיות והדרישות.

מרגישה שעם אוויר כרמלי ועם שמירה אמהית, היא יכולה להתחיל טוב יותר עוד שנה בלעדיה..

 

עוד מהבלוג של מאיה פיינהולץ קליין

תצוגה מקדימה

רואים רחוק רואים שקוף..

דווקא ביום אביך כל כך, שלא רואים בו מטר קדימה, התבהרה לי הדרך וגמלה החלטה בליבי - אני פותחת בלוג אישי. כזה שלתוכו ארכז את הסיפורים, המילים והתמלילים, שאני מעלה בחודשים האחרונים לפייסבוק. כדי שישמרו באריזה יפה, בבית...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

פער השנים

הם משתדלים שלא לתת לשנים שביניהם לשנות להם, להשפיע. מתעלמים מהפער, מהשנתונים ומהעשורים המפרידים, מתעסקים במה שמחבר אותם, ולא במה שעלול להרחיק ביניהם.   היא כל כך...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

נס הזוגיות - כח עליון?

הוא לא היה אדם דתי, אבל האמין שיש דברים שכתובים מלמעלה. לא על כל דבר טרחו בעיניו הכוחות העליונים להתעכב, להתערב, אבל בענייני שידוכים וזיווגי נשמות תועות, תאומות - כאן לא היה לו ספק שיד עליונה מכוונת. זה לא היה יכול...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה