פעם אחרונה? לא כ"כ מהר!

WhatsApp Image 2020-03-26 at 12.43.53
מצחיק, חשבתי שאשתגע, בחיי.
יום יום, מהבוקר עד הערב עם הבנים שלי. אמור להיות קשוח ביותר.
אבל הם כאלו חמודים. גיליתי כמה הם חמודים,  חמודים לאללה.
לביא עצמאי אבל להב פחות, הוא אמנם משחק לבד ומעסיק את עצמו כשאנחנו לא משחקים יחד, אבל עדיין צריך להחליף לו טיטול ולפעמים הוא אוהב לטפס עלי. הוא לא מבין כשאני מסבירה לו שלאמא כואב בבטן והיא לא יכולה שיטפסו עליה.
לפני שבוע, חשבתי לסיים את הסאגה הנוראית הזו שהתחרשה אצלי בחודשים האחרונים. לאחר אישפוזים לא נעימים (בלשון המעטה) נקבע לי סוף סוף תור לניתוח להסרת כיס המרה הארור.
הגעתי לבית החולים, רעננה, מלאת אנרגיות כמו שאני תמיד ונכנסתי לניתוח.
פגשתי את נוהא המלאכית שלי.
נוהא, היא רופאה כאן בכירורגיה, מנתחת. היא הייתה איתי לא פעם באשפוזים ודי התאהבתי בה. כמה שמחתי שהבנתי שהיא המתמחה הבכירה שמנתחת אותי ביחד עם הרופא הבכיר.
כן, יכולתי ללכת לרופא מנתח שעובד עם מכבי ומנתח כל יום 100 כמוני, אבל עשיתי מחקר. מחקר מעמיק.
הבנתי שאם יחול סיבוך הכי קטן, לא מטפלים בו באותו הרגע, משאירים אותו חצי "פתוחה" או משהו כזה, ושולחים לבית חולים אחר. בי"ח ציבורי.
אז למה? מכל הסיבוכים שהתרחשו אצלי לאחרונה, הבנתי שהבחירה הטובה ביותר עבורי היא ניתוח באסותא. בי"ח הציבורי.

לפני הניתוח פגשתי את נוהא.
פחדתי.
שכבתי על המיטה ו-700 רופאים מסביבי. קובי המנתח הבכיר היה עסוק בטלפון. חשבתי שידבר איתי רגע לפני אבל היה עסוק.
שכבתי על המיטה והדמעות החלו לזלוג להן. לא הצלחתי לעצור אותן. פחדתי.
נוהא, המלאכית שלי, תפסה את פניי משני הצדדים וליטפה אותי. היא הכילה כל דמעה שלי והייתה שם עבורי.
ואז הגיעה המסיכה. מסיכת ההרדמה.
עצמתי עיניים.
פתחתי עיניים.
נוהא מחייכת אלי: "הניתוח עבור מצוין".
נרדמתי שוב.
התעוררתי. חיכיתי שנוהא וקובי המנתח יבואו לדבר איתי.
הם לא הגיעו וגם לא עדכנו את קובי (בן זוגי).
כאבתי מעט אך נשמתי לרווחה.
זהו אני מאחורי זה. כעת נשאר להוציא את הסטנט וביי ביי אסותא!
לא רוצה לראות אתכם. לא משהו אישי, כן? מיציתי.
בבוקר קובי המנתח הגיע ואח"כ גם נוהא, הם התנצלו שלא הגיעו לפני כן, היה להם עומס מטורף של ניתוחים. הם הסבירו לי בדיוק מה היה במהלך הניתוח ואיך הוא התנהל מצוין. רציתי לשמוע את כל הפרטים, לא הספיק לי לשמוע "עבר מצוין". מה מצוין? יצא? מה היה?
קובי המנתח סיפר לי שהרבה זמן לא נתקל בדופן בטן כה חזקה ושהם ממש נלחמו בכיס המרה כדי להוציא אותו.
אין אין, אי אפשר להוציא ממני דברים. גם בלידות ניסו להלחם בבנים שלי והם נלחמו בחזרה והחליטו לא לצאת, אלא רק מתי ואיך שהם רוצים.

אמרתי לקובי (המנתח) שקצת התבאסתי שהיה בטלפון ולא דיבר איתי לפני הניתוח, הוא נראה קצת מופתע אבל מהבעת פניו הבנתי שבאמת לא התכוון, היה עסוק מאוד. המון ניתוחים שהוקדמו בעקבות המצב.
מנתחים רגילים שהם אלוהים והם באמת אלוהים. הם עושים לנו קסמים בגוף.
אולי לא רגילים ששואלים אותם שאלות כמו שאני שואלת.

השתחררתי הביתה וקובי (בן זוגי) הודיע לי שהוא צריך ללכת לעבודה למחרת.
"מה עבודה? אבל כיצד אצליח לתפקד? אסור לי להרים כלום! כואב לי…"
רק סיימתי ניתוח. רק השתחררתי.
"אני מצטער, מצפים שאגיע כעת בתקופת הקורונה, אנחנו במצב חירום, מצב קורונה! אני חייב להיות שם, נעדרתי כבר יומיים"
כ"כ כעסתי באותו הרגע. כעסתי על המפקדים שלו, כעסתי עליו, כעסתי על כולם.
מה אני עושה עכשיו?

המילים של ליאת הדהדו לי בראש: "תנוחי, אל תרימי כלום, תשכבי במיטה ותנוחי! שמעת?"
כן, שמעתי.
כינים!
מה לי ולמנוחה בכלל?

התחלתי להתקשר לכל מקום אפשרי ולבסוף דודה יפה שלי, הסכימה להגיע.
וגם כמה חברות, אבל יפה יכלה להגיע בשעה הכי סבירה.
כעת, עם הקורונה הזו, כולם מפחדים לצאת מהבית.
יפה ידעה שאצלי שומרים בטירוף, לא יוצאים לאף מקום, אולי להוציא את שושה יחד לכמה דק' וזהו.
הגענו להסדר, יפה הגיעה בבוקר ואמא החליפה אותה בצהריים.
זה התנהל מצוין והן עזרו לי מאוד. במיוחד עם עניין ההרמות והמקלחות וההחלפות.
חשבתי לעצמי: כמה פינטזתי על מנוחה מוחלטת של כמה ימים… קצת הצטערתי ששיחררו אותי כ"כ מהר. מנוחה בכל אופן, לא תקרה.
מה לי ולמנוחה?

שמחתי שהצלחתי לפחות להשיג עזרה. לאחר יומיים כאלה, דודה יפה הודיעה לי שביום חמישי הם מסתגרים בבית (לאחר הודעה על החמרה בעניין החולים בקורונה) לא יוצאים, משמע לא תהיה לי עזרה.
קובי נאלץ להשאר בבית.
עברנו סופ"ש סביר וביום ראשון כבר הסתדרתי לבד. גיחכתי על "שבועיים מחלה" שכתבו לי בטופס שחרור.
ביום ראשון קבעו לי תור להוצאת הסטנט, כמה חיכיתי לזה… הם אמרו לי שאגיע בבוקר ואצא בערב הביתה.
זהו,
הרומן שלי עם אסותא נגמר!

בינתיים, כמה לקוחות וותיקים וגדולים שלי, הודיעו שהם מפסיקים פעילות והחלו בפיטורים המוניים. הם מפסיקים זמנית פעילות. גם איתי. אני כעת נחשבת מותרות.
בנוסף, שמעתי מכמה חברות שהוציאו אותן לחל"ת ושנאמר להם שלא בטוח שיהיה לאן לחזור עם המצב הנוראי הזה.
עכשיו כבר שמחתי שקובי בצבא. כבר לא כעסתי עליו.
נזכרתי. הבנתי.
הוא נשוי קודם לצבא אח"כ לי. הוא לא אשם.
כעת, המסגרת הזו שכעסתי עליה כ"כ מפרנסת אותנו. השעות המטורפות, הזמינות, התעדוף שלהם עליי, אני מבינה. אני מודה. למרות ההקרבה.
הגיע יום הוצאת הסטנט. (סטנט – צינורית שהייתה אמורה לסייע בפינוי של המרה  במקום כיס המרה שלא תיפקד וייצר לי אבנים)
הגעתי רעננה, מתרגשת.
בכניסה לבית החולים נתנו לי מסיכה וכפפות.
הגענו ישירות לחדר הניתוח. פגשתי שוב את הרופא שקצת פחדתי ממנו קודם. ד"ר שפק.
הפעם ראיתי אותו באור אחר לגמרי…
ד"ר שפק, מתייחס בשיא הרצינות לפעולת ה-  ercp ועושה הכול ביסודיות ומהלב. כעת כבר ניהלנו שיחה. אני כבר לא פוחדת ממנו. נהפוך הוא.

גם המרדים מהפעם הקודמת היה שם. הוא זכר אותי. מיד ביקשתי את הסמים הללו שנתן לי להרגעה ותוך שניה הייתי בהיי…
עצמתי עיניים.
פתחתי.

הגעתי לחדר שלי.
החדר היה נוראי. הייתה איתי אישה מבוגרת והבת שלה.
למה נוראי?
אם צפיתם פעם בסרט "החתונה היוונית שלי", זה בדיוק מה שקרה לי בחדר.
רק מהבוקר עד הערב ובטונים הרבה הרבה יותר גבוהים.
זה היה נורא, לא הייתה לי דקה של שקט.
דקה.
ביקשתי מקובי שימהר להגיע בערב כי וודאי אהיה רעבה. הייתי בצום לפני ולאחר הניתוח.
ד"ר שפק היסודי, אמר שהניתוח עבר מצוין אבל התוצאה לא הייתה מושלמת בעיניו. המרה לא זרמה מהר כמו שאוהב והחליט להשאיר אותי עוד יום.
מזל.
למה מזל?
כשעות בודדות לאחר הניתוח, התחלתי להרגיש כאבים. מה זה כאבים? תופת!
בחילות, חולשה.
מה זה זה? אני אמורה ללכת להביתה. מה קורה כאן?
זה היה אמור להיות התהליך הפשוט ביותר שעברתי, מכל מה שעברתי אי פעם בכל האשפוזים כאן.
זה היה אמור להיות הודבדבן שבקצפת. בקטנה…
מה?
הקאתי. אלוהים כמה שהקאתי.
דיברתי – הקאתי, נשמתי – הקאתי, זזתי – הקאתי.
ואני חשבתי שאהיה רעבה? איזו רעבה?
24 שעות של צום והדבר האחרון שחשבתי עליו הוא אוכל.
לא יכולתי לדבר רק הקאתי.
קובי הגיע וראה סמרטטת. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לומר יותר ממילה שתיים. הרגשתי נורא.
בלילה החום טיפס גבוה גבוה, היה לי קר אבל לא היה לי כוח לקרוא לצוות הרפואי שיביאו לי עוד שמיכה. הייתי מותשת. המון בחילות ותשישות שלא הכרתי.

בבוקר הגיע אח לעשות בדיקות שגרתיות ונדהם לגלות 39.5 מעלות על מד החום.
מיד החלו בבדיקות דם.
שוב, בילירובין בשמיים!
מה יהיה? מה הקשר?
"אנחנו חוששים לדלקת בלבלב, נמתין לרופא בכיר ונראה מה עושים"
קובי הגיע מהר בבוקר. הייתה לנו מלאכית שעזרה לנו עם להב בימים אלה. איזו מלאכית, לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה ושוב אמא, המלאכית הקבועה שלי, כל יום הגיעה לאחר העבודה והייתה עם להב.
לביא החליט להשתכן אצל גיל וליאת. הוא מרגיש שם בבית.
ליאת שלחה לי תמונות של הבנים לומדים יחד. הייתי כ"כ מאושרת אך לא יכולתי להביע שום אושר.
רק בחילות וקור וכאבים, כמה כאב. יותר מהכאבים של הסרת כיס המרה.

הגיע אלי הרופא והודיע שאני הולכת להתקנת סטנט חדש. ercp – שכך יבררו מה קרה ואח"כ להתקין שוב סטנט.
שוב הרדמה כללית? זה לא מסוכן? יום לאחר יום?
"המצב שלך מסוכן, חייבים לבצע התקנת סטנט דחוף! אם ד"ר שפק לא יוכל להגיע אנחנו נעביר אותך לבית חולים אחר. זה מקרה חירום, אנחנו לא מחכים דקה!"

די, נמאס לי.
מספיק. אני רוצה הביתה. אני רוצה לסיים את ההתקשרות אתכם. די. כמה אפשר?
אין כאן רופא שאינני מכירה, החל מהמתמחה החדש ועד לבכיר ביותר. אין כאן אחות שאינני מכירה, חלק הספיקו לקבל קידום מאז.
רוצים שמות? ד"ר רננה, ד"ר שפק, ד"ר קובי, ד"ר נוהא, ענת מנהלת האחיות, האחות שלומית (לא באמת קוראים לה שלומית אבל היא ממש מזכירה לי את בת דודה שלי אז קובי ואני מודיעים אחד לשני שהאחות שלומית במשמרת. היא מהממת).
רוצים עוד? המתולתלת הרופאה הבכירה שכחתי את שמה, המזכירה הבלונדינית, מתאמת התורים. טוב, אני גרועה בשמות אבל מכירה את כולם. כולם כבר אומרים לי שלום כאילו אני כאן כל יום!
תכל'ס צודקים. כולם מגיעים לעבודה בבי"ח, מקבלים קידומים בינתיים ורק אני הולכת וחוזרת.
כשלקחו אותי לחדר הניתוח שוב, אמרתי לאחיות שאני ממש לא חוזרת לחדר ההוא. מספיק. אני לא יכולה עם הרעש הזה. בבקשה, לפחות בקטע הזה שיתנו לי קצת נחת.
האחיות הבינו על מה אני מדברת. הן שמעו את ה"חתונה היוונית שלי" בכל המזדרון. זה היה כ"כ קולני ורועש.

ד"ר שפק הגיע. הוא הגיע במיוחד עם כל הצוות שלו.
מזל.
למה מזל?
"לא התגעגעתי אליך מודה"
בחזרה אליך, השבתי לו.

שוב ניהלנו שיחה. אמרתי לו שאני חושבת שזה קשור לאתמול ואין לי שום דלקת בלבלב, הוא אמר שגם הוא נוטה לחשוב כך וגם שהמדדים שלי שוללים דלקת בלבלב.
"אבל בע"ה שהכול יעבור בשלום, נכנס, נבדוק, נראה"! ענה לי את המשפט שאומר בנוהל.

שוב הרדמה מלאה. סיגי גיסתי שלחה לי ברכות וביקשה מכל המשפחה לברך אותי. הפעם פחדתי מאוד, לא רק פחדתי.
דמיינתי כיצד מגלים אצלי סיבוכים ומעבירים ליטפול נמרץ, חשבתי שזהו, נגמר הסיפור.
כמה עוד אפשר?
ביקשתי הרגעה, קיבלתי.
עצמתי עיניים.
פתחתי.

חדר התאוששות.
שאלתי את האחיות מה השעה והן ענו לי 19:30.
מה??? נכנסתי סביב 15:00, 16:00 זה אמור היה לקחת כשעה.
מה קרה לעזאזל? מה הסיבוך הפעם?
ניסיתי לדלות פרטים אך נאמר לי שאי אפשר לומר לי כלום ורק במחלקה יאמרו לי.
"נתנו לך לישון כי מחליפים משמרת בכירורגיה אז לקח זמן."
מתי יצאתי?
"יאמרו לך הכול במחלקה."

הגעתי למחלקת כירורגיה.
הפעם הגעתי לחדר 7.
7 זה מספר המזל שלי.
החדר היה עם ברכה. שותפה בשם ברכה שעברה כריתת כיס מרה. היא מהממת. היא ובעלה.
השקט חזר… השפיות הגיעה, תודה לאל.
לאחר שנכנסתי לחדר, נאמר לי שהכול עבר בסדר ואפילו מהר מאוד.
קובי סיפר לי שד"ר שפק הקוסם שוחח עימו קצת לאחר הניתוח.
איזהד"ר שפק זה.  אדם מדהים.
היה לך זיהום בעקבות הפעולה (מזל שטיפלו בזה בזמן) והיינו חייבים להתקין לך סטנט חדש. אנחנו נסיר אותו בעוד חודש לפחות. אמרה לי ד"ר נוהא אהובתי.
התחלתי לרגיש טוב יותר, אפילו ביקשתי כריך.
שתיתי קפה זוועה מבית הקפה הזוועתי למטה, אבל זה לא עניין אותי. אני חוזרת לעצמי, עומדת על הרגליים שוב.
בינתיים ברכה שוחררה. לי עדיין לא הרשו ללכת. אני מניחה שלא רוצים לקחת סיכון.
עברתי מצב מסכן חיים, עלו על זה בזמן. המדדים יותר טובים אך לא מושלמים.
"אנחנו מעדיפים שתקבלי אנטיביוטיקה לווריד שוב ונעשה לך שוב בדיקות דם ונראה מחר" אמר לי הרופא שפיקח על כל ההתנהלות סביבי. גם אותו אני מכירה בעלפה.
נשאר רק להמתין למכתב השחרור.
אז כן,
אני רוצה להשתגע.
להשתגע יום יום, מהבוקר עד הערב עם הבנים שלי. בבית.
רק בבית.

שרי פילוסוף
הי, חזרתי לבלוג לאחר תקופה לא קצרה שעזבתי. קצת עלי: מנהלת מדיה חברתית ויועצת שיווק לעסקים. מנהלת כמה קבוצות בפייסבוק כאשר הגדולה מכולן היא חולי ניקיון - הקבוצה הרשמית והמקורית. (בהמשך אספר מדוע פתחתי אותה) אני אמא לשני בנים, לביא בן 6 וחצי ולהב בן שנה וחצי, נשואה לקובי איש צבא. גרנו כל חיינו בדירות שכורות ועד לפני כמה חודשים, התגורננו בבסיס חיל האוויר במרכז הארץ, עקב תפקידו. כעת קנינו בית ועברנו לגדרה. מאוהבים בה מקווים שתאהב אותנו בחזרה.