הבלוג של מאיה כהן בן שלוש

מאיה בארץ הפלאות

אישה, ישראלית, נשואה ל ד', אמא ל 3 ילדים, הגדול, המתבגרת והקטנה. אני מרצה בתחום ההתפתחות והעצמה האישית בגישה רוחנית. בלוגרית בסלונה, חיה ונושמת יצירה, עשייה ותרומה לקהילה. עברתי המון אתגרים בחיי וכל כך הרבה שינויים... +עוד

אישה, ישראלית, נשואה ל ד', אמא ל 3 ילדים, הגדול, המתבגרת והקטנה. אני מרצה בתחום ההתפתחות והעצמה האישית בגישה רוחנית. בלוגרית בסלונה, חיה ונושמת יצירה, עשייה ותרומה לקהילה. עברתי המון אתגרים בחיי וכל כך הרבה שינויים והיום אני הכי אני שאי פעם רציתי להיות. אתן/ם יותר ממוזמנות ומוזמנים להציע לי חברות בפייס, אני בערך חיה שם וגם כאן. תודה והמון אהבה ממני.

עדכונים:

פוסטים: 49

עוקבים: 12

החל מפברואר 2011

יום אחד ד. נכנס לחדר ותפס אותי צופה בויוה פלוס “את לא חושבת שזה מנוון לך את המוח”, כל אחד והפורקן שלו, להם יש כדורגל ולי יש את ויוה פלוס, לשעות שבא לי להתנתק, בהתחלה עניתי “אני מרגישה שזה יותר בקטע אנתרופולוגי, אני ככה לומדת על ברזיל וגווניה” ואז הגיע הז’אנר התורכי והמנצח, ליד הטלנובלות התורכיות הצעירים האמריקאים נראים לי כמו “זקנים חסרי כל” .

07/10/2015

הי מה קורה?

באמת שאני מתעניינת בכן ורוצה לדעת מה שלומכן, איך עבר החופש המאוד גדול?

אז זהו שאני רק עכשיו מתחילה לנשום, מאוגוסט שלושתם היו בבית, אין צורך להוסיף נכון? אז לא , רק אציין בקטנה שזה שנתנו לנו כמה ימי חסד להתארגן לחופשת החגים עזר לי מאוד, ממש, תודה לכל מי שאחראי על החופשות והחגים.

תמיד בחגים אני עצובה, כבר תשע שנים שאמא שלי לא פה, זה המון זמן. אימוש שלי ואני היינו חברות טובות בעשור האחרון לחייה, במילים אחרות מהיום שיצאתי לחיות מחוץ לבית הפכנו לחברות טובות, זכינו לשנים טובות של תיקוני ילדות ואולי אפילו מהעבר הרחוק יותר. בשנים הראשונות בלעדייה היה לי מאוד קשה, בכיתי בלי סוף, קינאתי בבנות גילי שיש להן אמא ( חטא נוראי) קנאתי בנשים זרות ברחוב שעברו את גיל חמישים ויש להן בנות , קינאתי במראה הסבתות המטפלות בנכדיהן, קינאתי ובכיתי זאת הייתה מהותי באותה תקופה, כשנרגעתי ועברתי תהליכים להשתחרר מן הקנאה הגיעה ההבנה שזאת כנראה עוד בחירה שלי באיך להסתכל על הדברים ובחרתי לחיות בקבלה את יתמותי מאימי הצעירה והיפה.

” אימוש “  י. שלי קוראת לי ואני מתרגשת כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו לוחש לי עכשיו “תראי, הצליח לך, את אמא טובה”  כי כל מי שמכיר את טוב את י. שלי יודע שלה הכי לא מתאים לכנות אותי “אימוש” ועוד לחבק אותי חזק ולהוסיף  “אני אוהבת אותך” . להבדיל אלפי הבדלות י. מזכירה לי את אימוש שלי.

אז ביולי הייתי המון עם א. הגדול שלי, אחיותיו היו בקיטנות עד ארבע אחהצ והוא היה בקייטנת חברים ואמא, היה לי כייף איתו, בלי שיעורי בית, עבודות, מורים, דוחות, בלי מבחנים ובלי לחץ.

בסוף יולי נסענו לאי קוס, התנתקתי לגמרי, מפייסוש, אווסאפ, אייפון, מיילים, טלפונים, טלוויזיה, טלנובולות ועוד.

היה לי קשה לחזור, בפעם הראשונה בחיי שהיה לי קשה, תמיד אני מתגעגעת לארצי מולדתי אך הפעם רק רציתי להמשיך ליסוע , להתמלא באנרגיות של שקט  ושלווה שהיו קיימים באי.

אני והגדול רכבנו על אופנים לקוסטאון, ראינו פליטים סורים, הם רק החלו להגיע, ראיתי אמא אוחזת בתינוק, חסרת אונים, חסרת בית, חסרת כל, חשבתי על הבית שלי והתפללתי בליבי שיעזור לה, לה ולעם שלה, ושיעזור גם לעמי, העם שלי זקוק לנס, רק אל תגלה אותנו שוב, ביקשתי .

פניה של האם, הפליטה הסורית לא עוזבות אותי.

חזרנו לארץ וזה הרגיש כמו להיכנס לסיר לחץ שבתוכו הכל בוער ונשרף.

שמחתי להכנס לביתי וכל הזמן הודיתי לאלוהים, על שיש לי בית לחזור אליו ובכיתי, לא הפסקתי לבכות בשקט שאף אחד לא ישמע, בכיתי על זה שאין לי את אימוש שלי להתקשר אליה ולהגיד לה  “אימוש נחתנו”  ותוך כדי גם צחקתי על עצמי  “את אמיתית? היא לא פה כבר 9 שנים” . 

בכיתי על כל מה שקורה לחברה שלנו לעם המפוצל שלנו, על המצב שלנו, איפה האחריות האישית? ומה נהייה מאיתנו? ולאן נגיע?

אוגוסט עבר ונגמר ובחגים מוכרחים להיות שמחים.

אני שמחה, גם כשאני עצובה אני שמחה, כזאת אני, יכולה לצחוק ולבכות יחד, כישרון שכזה. פעם הייתי בוכה מכל פיפס שהילדים עושים ושאין להם את סבתא ריקי לראות אותם ואותי ולהיות גאה בנו, היום אני לא בוכה, לפעמים דומעת,  כל יום אני חושבת עליה ובכל יום שעובר אני מתגעגעת אליה .

היא איתי , הנשמה שלה איתי ואני כבר כמה שנים מרגישה אותה לידי, לוחשת לי “אני גאה בך, ילדה שלי , אני גאה בך” ואני רק רוצה לרוץ אליה כמו ילדה קטנה ולתפוס חיבוק אחרון או ליטוף חם ואוהב . אני מתגעגעת לריח שלה, לצחוק שלה ולחוש הומור הכל כך חד שלה.

בגיל 12 בערך גיליתי את צעירים חסרי מנוח, מאז ועד שנפטרה מן העולם היינו מדסקסות ומנתחות את המצבים בהם שרויות הדמויות האהובות עלינו, כל כך אהבנו את ויקטור ניומן, ( מי שמכירה אותי טוב יודעת שזה בהמון הומור עצמי) כל פעם שלא היה על מה לדבר היינו מדברות על ניקי וויקטור ואשלי ובראד החתיך , ” ראית אתמול? הפסדת, היא אמרה לו והוא גילה ואז היא הלכה אליו ואמרה לו ככה וככה ”  ואני  “מה את אומרת? ככה אמרה לו? ” והיא תמיד סיימה את השיחה במשפט “נו תכתבי כבר טלנובלה על המשפחה שלנו”. כשהיא נפטרה אחזתי בפרקים של צעירים, כשצפיתי  בפרק הרגשתי אותה איתי ודימיינתי את התגובות שלה.

ואז יום אחד חברת הכבלים הודיעה שבקרוב הם ייפסיקו את שידורי התכנית בארץ, עקב עליית מחיר התכנית ( חוצפה, כאילו אנחנו לא משלמים להם ים של כסף)   בכיתי על הצעירים ובכיתי על אמא ועל עידן שנגמר אפילו חתמתי על עצומה להשבת התכנית , לא עזר.

החלטתי לעבור לויוה, כי אימוש הייתה צופה גם בויוה, דיברה ספרדית שוטפת רק מצפייה בנטליה ומיכאלה ואלונסו ואלפרדו ועוד. הטלנובולות הספרדיות לא לטעמי, רובן רדודות ביותר ורמת המשחק מתחת לכל ביקורת, לא מסוגלת לצפות בתת רמה, אם כל הכבוד לויוה אני אחת שצופה הדוקה ביס דוקו ויש גבול לרמת השיטחיות שאני מוכנה לרבוץ בה, אז גיליתי את הטלנובולות הפורטוגזיות, הן ברמה טיפה יותר גבוהה.

יום אחד ד. נכנס לחדר ותפס אותי צופה בויוה פלוס “את לא חושבת שזה מנוון לך את המוח”,  כל אחד והפורקן שלו, להם יש כדורגל ולי יש את ויוה פלוס, לשעות שבא לי להתנתק, בהתחלה עניתי “אני מרגישה שזה יותר בקטע אנתרופולוגי, אני ככה לומדת על ברזיל וגווניה”  ואז הגיע הז’אנר התורכי והמנצח, ליד הטלנובלות התורכיות הצעירים האמריקאים נראים לי כמו “זקנים חסרי כל”  מהרבה בחינות, קודם כל אופרות הסבון מצולמות תמיד באולפנים, בתורכיות הכל מצולם באחוזות אמיתיות, שם יש עשירים אמיתיים, שפע אין סופי של טבע עשיר, התורכיות הן אולי הנשים הכי יפות שיש והשפה ( תלוי מי מדבר אותה)  נשמעת לי כמו שירה.  הבעיה איתי שאני לא צופה קבועה  אין לי באמת רצון לשבת ערב ערב ולצפות בתורכיות ובברזילאיות, אבל לפעמים בלילה לפני שאני הולכת לישון אני רואה את השידור החוזר, ככה יוצא שאני רואה כמעט את כל הסדרה, יש לי תופעה מוזרה שכזאת שאני לא מצליחה לראות את סוף הסידרה, תמיד  מפספסת את הפרק האחרון , מאין קללת הפרק האחרון ואני לא מאלו שירוצו לרשת לחפש ,זה משעמם יש גבול , מקסימום אתקשר לחמותי או אחת הדודות שלי והן משלימות לי את החסר.

ר. חברה טובה שלי יתומה וותיקה ממני, ר. יתומה מאימא ואבא, אני והיא חברות מתקופת הצבא, בימים שהייתי מתקשרת אליה ואימה ז”ל הייתה עונה לי , תמיד הייתי משוחחת איתה על הציעירים עד שר. הייתה מגיעה לטלפון, זה תמיד היה משעשע  את ר. איך יש לי עניין בשטויות האלו ואיך אני ואמא שלה יכולות לדבר על הדמויות כאילו הן חברות שלנו או קרובות רחוקות, “מ. מה קורה עם החטיפה של ויקטור?”  והיא  “מה לא שמעת, הוא התאהב בחוטפת, לא רוצה לחזור ..” .

אין יותר צעירים ולנו גם אין את האמהות שלנו, אבל יש לנו אחת את השנייה ויש לנו צחוקים ששמורים רק ליתומות, מקום קדוש כזה שאנחנו יכולות לזרוק לאוויר משפט שיגרום לי ולה לבכות ולצחוק יחד באותה נשימה .

בין כל הטירוף וכל העומס והמשימות , יש את ההבנה שמעבר להתמודדות שלנו בחיינו האישיים יש לנו אחריות חברתית ולפעמים שאני מפסיקה לעשות לרגע לייק או להגיב לעוד מחאה צודקת, אני נזכרת במשפטים שלה ובחיבוק שלה ובלחישה שלה , אני אוהבת אותך ילדה שלי.

תודה אימוש, על הטוב, על הרע ועל מה שבינהם……

ולך,

אמא שלך,  אפילו שהיא יכולה להטריף אותך,  תתקשרי אליה , תלכי אליה , תחבקי אותה ותריחי אותה, יום יבוא והיא תחסר לך, מאוד, גם שתהייי כבר ממש ילדה גדולה.

מכל הלב.

 

 

 

 

עוד מהבלוג של מאיה כהן בן שלוש

תנוחי, אחותי, תנוחי....

הי מה שלומך? לא כתבתי פה שנים ויש להוסיף שגם לא בשום מקום במיוחד, בזמנו כשפתחתי את הבלוג לא ממש הבנתי מה אני עושה אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב ועכשיו אחרי כמה שנות גלות כתיבתית שהילדים קצת גדלו יש לי המון זמן, אפילו מנוחת...

תגובות

פורסם לפני 2 years

נשות הועד

טוב אז במקום לשבת ולראות דה וויס, (אופס), אקס משהו או במקום ללמוד על הפילוסופים הגדולים (ובעיות המוסר שהם העלו) למבחן הקרב ובא, אני עמוק בענייני הוועד ובמקרה שהיה השבוע. מחר שביתה, כל תלמידי רמת גן (כמעט כולם )יתחילו את...

תגובות

פורסם לפני 2 years

באהבה לכל האמהות שהשאירו בתינוקייה את המגניבה שבהן.

  היום (שבת) רכבתי על האופנים עם י. כפי שהבטחתי לה , אכן לקחתי ברצינות את נושא רכיבת האופנים וכן כן גם בשבוע שעבר רכבנו, אבל למה שזה "ירכב" לי בקלות, למה? אז אני הרפתקנית ולפני שאחזור למה קרה ברכיבה של היום אספר בקצרה על...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר