הבלוג של מאיה כהן בן שלוש

מאיה בארץ הפלאות

אישה, ישראלית, נשואה ל ד', אמא ל 3 ילדים, הגדול, המתבגרת והקטנה. אני מרצה בתחום התפתחות רוחנית. בלוגרית בסלונה עובדת ברשת ערוץ 13 אני אוהבת לכתוב את החיים. אתם.ן יותר ממוזמנות ומוזמנים להציע לי חברות בפייס, אני חיה שם... +עוד

אישה, ישראלית, נשואה ל ד', אמא ל 3 ילדים, הגדול, המתבגרת והקטנה. אני מרצה בתחום התפתחות רוחנית. בלוגרית בסלונה עובדת ברשת ערוץ 13 אני אוהבת לכתוב את החיים. אתם.ן יותר ממוזמנות ומוזמנים להציע לי חברות בפייס, אני חיה שם וגם כאן. תודה והמון אהבה ממני.

עדכונים:

פוסטים: 59

החל מפברואר 2011

בדרך חזרה הבייתה שוב נפלה לי השרשרת אך הפעם הצלחתי להסתדר לבד( חייבת ללכת למתקן אופניים) ונזכרתי איך הבת שלי אמרה לי שאני לא קולית ואני חושבת שאני כן. שהיא תגדל ב”ה ואני אהייה סבתא ( יש כאלו שכבר היום קוראים סבתא מאיה) היא תסתכל אחורה בשנים ותבין שאני הייתי ממש מגניבה כי איזו אמא נוסעת עם הבנות שלה ושמה מוזיקה בפול ווליום ועושה סיבוב אקסטרה בכיכר בורכוב במקום לפנות בקק”ל ישר הבייתה ולפעמים יותר מסיבוב אחד ,אהה איזו? אז נכון אני כבר לא מגניבה ומזמן לא יצאתי למסיבה טובה והמקומות היחידים שאני רוקדת בהם חוץ מבבית זה חתונות פרק ב’ ובר מצוות נו שויין אלה החיים…..

03/05/2015

 

היום (שבת) רכבתי על האופנים עם י. כפי שהבטחתי לה , אכן לקחתי ברצינות את נושא רכיבת האופנים וכן כן גם בשבוע שעבר רכבנו, אבל למה שזה “ירכב” לי בקלות, למה? אז אני הרפתקנית ולפני שאחזור למה קרה ברכיבה של היום אספר בקצרה על התמודדות עם אתגרים בדרך. אז בשבוע שעבר ממש נסחפתי והזמנתי את חברה של י. לרכב איתנו מחוץ לשכונה, א. החליט ברגע האחרון שהוא מצטרף, כולם התכוננו וברחנו מהבית בשקט לפני שהקטנה תקלוט, רכבנו לתחנת דלק שבכניסה לשכונה וניפחנו את גלגלי האופנים, האבא של החברה לא סמך עליי (ובנינו בצדק ) בנושא ניפוח הגלגלים ובא לתת יד וטוב שכך למדתי לפעם הבאה, טיפוס קצת לחוץ יש לו את הסיבות שלו אבל אני מהלחץ שלו קצת הושפעתי, הוא בירך אותנו לשלום ויצאנו לדרכינו לא לפני שאני הצגתי בפניהם את כללי הזהירות  והוראות בטיחות. הגענו בבטחה אל השביל שמחבר לפארק, כל הדרך אני עובדת על עצמי עם נשימות ומחשבות חיוביות איך כולנו צריכים לחזור בשלום פלוס מנסה להרגיע את שני ילדיי שמצליחים להתכווח גם תוך כדי רכיבת אופנים בטור ולברך אחד את השני ברכות לבבביות כאלו ובין לבין גם לדאוג לחברתה העדינה (יחסית לילדיי) של ביתי, אז כשהגענו לשביל המחבר בין רחוב חרוזים לפארק אני ברוב טיפשותי אומרת ל א. עכשיו אתה יכול לתת רייס, כמובן שהוא הקשיב בקולה של אימו השרוטה ותוך שנייה נכנס ברצפה, י. נעלמה באופק ואני וחברה שלה עצרנו, אני ישר מעלה בפניי את כל התסריט שהבן שלי הסופר דרמתי הולך לייצר ואיך נהרסה לנו הרכיבה לנמל. אחרי שהקמנו אותו והסברתי לו שאין סיכוי שהוא שבר את הרגל או היד כי ראיתי את הנפילה שלו ואכן תודה לאל הוא הצליח לקום אומנם חבול ומדמם קלות אך כל האיברים מונחים במקומם, אני והוא מתקדמים ברגל וסוחבים את האופניים כי גם כואב לו וגם נפלה השרשרת, אחרי 20 דקות של נסיונות שיכנוע וחפירות על זה שהוא כן מסוגל לעלות על האופנים ולרכב הבייתה הגענו לראש ציפור, הבנות החנו את האופניים והוא התיישב על הספסל, הן הלכו לשחק ואני טיפלתי בו, מים, מגבונים ומילים מנחמות, ” תתקשרי לאבא שיבוא לקחת אותי “  הוא מצווה עליי,  אני נושמת ומגלה שהשארתי את הנייד בבית ואין לנו איך להתקשר, שמחתי שיש תירוץ טוב, הוא רטן בפניי שהוא לא מבין למה אני לא יכולה לבקש ממשהוא להתקשר הרי הפארק מלא באנשים וילדים שחוגגים ימי הולדת וחלק רוכבים כמונו ולכולם יש פלאפונים  ואני פסקתי שאין מצב שאני מבקשת ממשהו שיחת טלפון המצב לא כזה קריטי ושזה גם שיעור עבורו לחיים ללמוד שכשנופלים קמים, נחים לכמה רגעים ויאללה קדימה ממשיכים, כמובן שהוא שנא אותי על כך, כשהבנות חזרו מהמשחקים החברה הצדיקה  של .י. מצאה בתיק שלה פלסטר, הצלחתי לסדר לבד את השרשרת ואיך שהוא הצלחתי להעלות אותו על האופנים ולצאת לכיוון חזרה הבייתה.  כל הדרך י. מייבבת שאין לה כוח להמשיך לרכב, אז עשינו כמה עצירות וכשהיא אומרת שאין לה כוח זה נדיר ובאמת למחרת היא לא הלכה לבית הספר (העלתה חום ) אותו שלחנו לבי”ס כי אין סיבה שבגלל כמה שריטות ישבו לי שני ילדים בבית אחרי חופשה ואני רוצה שיגרה, קצת , אז לא לא קבלתי שיגרה אלא כמה ימים אחרי גם א. חלה וגם אביו הצהיר שהוא מקורר קשות,  גם אני בסוף הסבב נפלתי מעולפת למיטה. החלטתי שהשבת לא מעניין אותי מעולפת או לא מעולפת אני יוצאת עם י. לבד לרכיבה, בלי הרפתקאות , רק אני והיא “אולי אפילו נגיע לתל אביב” אמרתי לה, שבת קודמת  הרחקנו רק עד ראש ציפור, אז הכרחתי את עצמי לשתות סירופ הומאופטי לשיעול שיש לי תמיד במדף של התרופות (שרכשתי מהום -גליל ) ולקחתי דקסמול קולד (ולא אעייף אתכם בסיפור על הרוקחת שמכרה לי את הדקסמול קולד) שרכשתי כמה ימים לפני כאשר ד. היה חולה והחלטתי שאין מצב שאני שוברת את הרצף, בשבת רוכבים על אופניים! אז עלינו על האופניים וגם הפעם הסתלקנו בשקט מהבית שהקטנה לא תיעלב ותבכה לאבא שלה  במשך שעה שהשארנו אותה בבית.  הפעם אני והיא רוכבות ואני נותנת לה להוביל חוץ מי במעברי חצייה ובדרך אנחנו משוחחות קלות והיא צועקת לעברי כל מיני אמירות כשהיא חולפת על פניי במהירות            ” אמא תיישרי את הגב זה חשוב !”   ואני מקשיבה לה ומתיישרת.  הגענו לצד של תל אביב, שתינו מעולפות מחפשות חתיכת ספסל עם צל לשבת ולהסדיר את הנשימה, היא מבקשת את הנייד שלי למשחק “משעמם לשבת ולהסתכל על אנשים ועצים” לא נתתי לה אז היא הלכה לסיבוב לראות את הנחל וחשבתי איך זה באמת כילד לא מעניין אותך להסתכל על אנשים ועל עצים ( אותי תמיד זה עניין ) ואיך היא אמרה לי לפני שבועיים שנסענו באוטו והיא ואחותה יושבות מאחור והיא זורקת  לאויר שאלה  ” אמא מתי הייתה המלחמת לבנון לא השנייה, ( ומוסיפה) כי את השנייה אני יודעת דוד של… נהרג”. עניתי לה שמלחמת לבנון הראשונה הייתה בתחילת שנות השמונים. “מה? אבל אייפה הם התחבאו מהגרמנים ?” היא שואלת ואני מרחמת עליה ועל כל ילדי ישראל שצריכים לנסות לחבר ולעכל את כל כך הרבה המלחמות והמוות של עם ישראל ומדינת ישראל הקטנה והיפה שלנו. אני עונה לה שהשואה הייתה מזמן לפני שבעים שנה ומלחמת לבנון בשנת 82 שהייתי בת ארבע .  היא לפתע – “מה ? בשנות השמונים? בשנים הקוליות? נו שכולם היו קולים, (היא נושמת ) מה את היית פעם קולית? איך זה יכול להיות? ”  אני נקרעת מצחוק ואומרת לה שאני עדיין קולית והיא מכריזה שממש לא! ומסבירה לי שאמהות לא יכולות להיות קוליות! .

בשובינו הבייתה בעודי מפדלת להנאתי וחשה את הרוח הנעימה על פניי משהו לא הסתדר לי עם ההילוכים אז שיחקתי בהם קצת ואיך לומר בצורה נאותה היה רגע שבו הבנתי שהרסתי משהו במערכת , לקראת השביל שמחבר בין הפארק לרחוב חרוזים עם הבית בצורת חללית שרואים מאיילון אז לקראתו נפלה השרשרת בעצם לא רק נפלה אלא נתקעה קשות . שמש ,צהרי שבת, אני והיא לבד בפארק תקועות, אני הופכת את האופניים ומנסה לשחרר את השרשרת, לא ממש מצליחה אבל אופטימית , מדמיינת איך היא ואני מגיעות הבייתה ברכיבה ובשלום. עוברות אמא עם עגלה ובתוכה תינוק ישן וסבתא ומפטפטות להן בשלווה, ביקשתי מגבונים, היא הביאה לי חצי חבילת מגבונים יבשה, הודיתי לה בכל מקרה, י. אמרה “מה נעשה במגבונים יבשים?” עניתי לה שתרטיב אותם במים שיש לנו מהבקבוק ובינתיים אני ממשיכה לנסות לשחרר את השרשרת, ידי שחורות, היא מנסה לעזור ואני חוששת לאצבעותינו, אני נושמת כמה נשימות ומחכה שיקרה משהו, ולאחר כמה דקות  משהוא צועק לעברי ” צריכה עזרה? “  ואני בהתלהבות  ” כן תודה, תודה” . חגי ואנה זוג רוכבים מנוסים הגיחו משום מקום, הוא ישראלי מובהק והיא מיובאת מחו”ל נשמעת אמריקאית , זוג יפה, תוך שניות הם עצרו לידינו והוא ישר טיפל בשרשרת, יש לו ציוד בתיק שמחובר לאופנים שלו, ” את לא ממש מבינה מה עשית פה בהילוכים! “ אחרי שנתן לי הסבר על ההילוכים ובמיוחד מה לא לעשות ואחרי שגם ציין שברור שאני רוכבת מתחילה ושישר רואים עליי, בירכתי אותו ואת אנה היפה לשלום עם המון תודה .

אנשים כמו חגי ואנה שהייתה נחמדה וחיכתה בסבלנות וצפתה מחוייכת בבן זוגה המסייע לאישה זרה ולבתה, הם אנשים טובים באמצע הדרך, יש המון ישראלים טובים , אדיבים ונחמדים, אנחנו בתקופה מטורפת של שינוי, השינוי קורה בעיקר בתפישות שלנו, אין מקום יותר לתפישות הישנות , לוקח זמן ושינוי תודעתי כלל אנושי לוקח שנים, אז חייבים לשמור על שפיות ועל חיוביות ולעשות מה שיכולים לטובת השינוי העצמי והכללי, להיות טובים לעצמינו ולסביבה.

בדרך חזרה הבייתה שוב נפלה לי השרשרת אך הפעם הצלחתי להסתדר לבד( חייבת ללכת למתקן אופניים) ונזכרתי איך הבת שלי אמרה לי שאני לא קולית ואני חושבת שאני כן. שהיא תגדל ב”ה ואני אהייה סבתא ( יש כאלו שכבר קוראים לי סבתא מאיה) היא תסתכל אחורה בשנים ותבין שאני הייתי ממש מגניבה כי איזו אמא נוסעת עם הבנות שלה ושמה מוזיקה בפול ווליום ועושה סיבוב אקסטרה בכיכר בורכוב במקום לפנות בקק”ל ישר הבייתה ולפעמים יותר מסיבוב אחד ,אהה איזו?

אז נכון אני כבר לא מגניבה ומזמן לא יצאתי למסיבה טובה והמקומות היחידים שאני רוקדת בהם חוץ מבבית זה חתונות פרק ב’ ובר מצוות נו -שויין , אלה החיים…..

אז כשאני רוצה להרגיש צעירה ו”קולית”  אני שומעת את אחד האהובים עליי ורוקדת כאילו אני בת 20 …..

ותודה לדיויד גואטה ולאלוהים שברא אותך.

תתנתקו לרגע ותכנסו ללינק תגבירו בקטנה אפילו אם אתם במשרד, תרקדו אפילו בישיבה ובשקט, זה עושה טוב לגוף ולנשמה.

שבוע טוב….

עוד מהבלוג של מאיה כהן בן שלוש

תנוחי, אחותי, תנוחי....

הי מה שלומך? לא כתבתי פה שנים ויש להוסיף שגם לא בשום מקום במיוחד, בזמנו כשפתחתי את הבלוג לא ממש הבנתי מה אני עושה אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב ועכשיו אחרי כמה שנות גלות כתיבתית שהילדים קצת גדלו יש לי המון זמן, אפילו מנוחת...

תגובות

פורסם לפני 5 years

נשות הועד

טוב אז במקום לשבת ולראות דה וויס, (אופס), אקס משהו או במקום ללמוד על הפילוסופים הגדולים (ובעיות המוסר שהם העלו) למבחן הקרב ובא, אני עמוק בענייני הוועד ובמקרה שהיה השבוע. מחר שביתה, כל תלמידי רמת גן (כמעט כולם )יתחילו את...

תגובות

פורסם לפני 5 years

" יתומה חסרת מנוח "

הי מה קורה? באמת שאני מתעניינת בכן ורוצה לדעת מה שלומכן, איך עבר החופש המאוד גדול? אז זהו שאני רק עכשיו מתחילה לנשום, מאוגוסט שלושתם היו בבית, אין צורך להוסיף נכון? אז לא , רק אציין בקטנה שזה שנתנו לנו כמה ימי חסד להתארגן...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה