הבלוג של מאיה כהן בן שלוש

מאיה בארץ הפלאות

אישה, ישראלית, נשואה ל ד', אמא ל 3 ילדים, הגדול, המתבגרת והקטנה. אני מרצה בתחום התפתחות רוחנית. בלוגרית בסלונה עובדת ברשת ערוץ 13 אני אוהבת לכתוב את החיים. אתם.ן יותר ממוזמנות ומוזמנים להציע לי חברות בפייס, אני חיה שם... +עוד

אישה, ישראלית, נשואה ל ד', אמא ל 3 ילדים, הגדול, המתבגרת והקטנה. אני מרצה בתחום התפתחות רוחנית. בלוגרית בסלונה עובדת ברשת ערוץ 13 אני אוהבת לכתוב את החיים. אתם.ן יותר ממוזמנות ומוזמנים להציע לי חברות בפייס, אני חיה שם וגם כאן. תודה והמון אהבה ממני.

עדכונים:

פוסטים: 59

החל מפברואר 2011

בזמן שהראה לי את הדרך ממש הייתי נבוכה כי הוא זמר מוכר ואני לא מצליחה להיזכר בשמו , אמרתי לו שהוא ממש נחמד ושיידע שהוא עושה עכשיו “מצוות ראש השנה”. שאל אותי מה יש לי ברחוב נחום וסיפרתי לו שאני הולכת לנחם ואני חייבת להגיע בזמן .הוא הציע שאחנה בחניון הקרוב כי בוודאי אין שם חניה . אז הודיתי לו ושאלתי כמו ילדה קטנה ” נכון אתה זמר מוכר? ” אני מצטערת אני לא זוכרת את השם שלך . הוא חייך לחץ את ידי וענה בחיוך צנוע ביותר …..

17/07/2015

( הפוסט נכתב לפני ערב ראש השנה האחרון וישן בתיקיית הפוסטים עד עכשיו)

שבועיים לפני סוף השנה התבשרתי על מותו של אביה של מכרה, נסעתי לנחם .  זאת הייתה שבעה באוהל גדול ומכובד בחצר והיה עמוס באנשים , השבעה הזאת היא מהסוג המסורתי משפחה שבה יש מספר ילדים וכולם מחוברים להמון אנשים כך שהאוהל היה מלא במנחמים , הלכתי לחצתי יד, ישבתי חמש דקות וחזרתי הבייתה.

 מאז שאמא שלי היפה נפטרה (לפני 9 שנים)  ויצא לי לשבתי שבעה,  החשיבות לניחום אבלים בעיניי עליונה. לא משנה אם באת לדקה , למילה , להתנחל או לעזור העיקר שתבוא . יש משהו חזק בזה שאנשים שהכירו את הנפטר או הנפטרת ואת קרוביהם מגיעים לנחם . כך שבשנים האחרונות כאשר מצוות ביקור אבלים מגיעה אליי אני הולכת כנקראת לדגל. בשבועות האחרונים זה היה לי ברור על עוד שני מקרים שאצטרך בקרוב מאוד ללכת ולנחם. ובלי קשר אחרי שבוע מבלי הודעה מוקדמת התבשרתי לצערי הרב על מותו של ע. ז”ל אביהם של חברים טובים שלי. המוות הגיע בהפתעה וללא הכנת מחלה ארוכת שנים שמתישה את המשפחה ומאלצת את כולם להגיע למצב של שחרור והתרה, אלא מדובר באדם שהיה אדם גדול מהחיים ובעיקר היה אבא מדהים וסבא נהדר. אז נסעתי לשבעה , המומה והפעם לקחתי את האוטו, בצומת תפוח ראיתי אישה בלבוש דתי מתון , עומדת מחוץ לגיפ הקטן שלה ומנופפת בידה בקריאה לעזרה, בהתחלה חשדתי וחשבתי לעצמי לא לעצור אולי היא מחבל בתחפושת ואז פתחתי את החלון והיא קראה לעברי ” איפה זה אלעד ? ” הסתכלתי עליה התבוננתי במיקום שלנו ועניתי לה ” לא רחוק מכאן צריכה לחצות את ראש העין,  אבל אני לא מכאן ולא יודעת לכוון אותך ” . היא הייתה במצוקה כלא יודעת מה לעשות אז שאלתי אותה “מה עם האווייז?” היא ענתה לי שהיא בלי משקפי ראייה ולא רואה את המקלדת ובקשה  שאם אני יכולה לכתוב לה. ( מה שעורר בי עוד יותר חשש לגבי איך היא נוהגת בדיוק בלי משקפיים?) עצרתי את האוטו היא הגישה לי את המכשיר המתקדם שלה ואני הצלחתי איכשהו להעלות את האוויז ולכתוב לה “אלעד”, ראיתי שהיא נוסעת והמשכתי בדרכי לנחם את חבריי היקרים. ביקור בשבעה שבה חברייך יושבים מחייב כמה שעות ו או ביקור נוסף . אין מה לעשות, לא סתם כתבו חכמים שזאת מצווה חשובה.

כל כך יפה בעיניי לראות איך כל משפחה מנהלת את השבעה שלה לפי רצון הנפטר או אורחות חייהם של הקרובים הנותרים, בין אם הם לא מאמינים, דתיים, מסורתיים, יושבים על הרצפה או על כסא , עם תפילות או בלי ועוד ….

בשבעה השלישית לצערי הרב, דודה של חברתי ל. היקרה , הייתה חולה המשך חצי שנה במחלה האכזרית . תמיד אומרים שמי שנפטר ביום שישי/ שבת/ חג/ ביום הולדתו נחשב לצדיק. נוח לי להאמין לזה.

 מה שמשותף לנפטרים בסיפור שלי הוא שהם היו צדיקים , אנשים חשובים ויקרים להמון אנשים שהשפיעו על הסביבה .

באותו יום, יום לפני ערב ראש השנה , הלכתי לשני ניחומים. בבוקר כאשר הייתי בגבעתיים אצל חברתי, סיפרתי לה כי עליי ללכת לעוד ביקור ואני חייבת שזה יקרה היום ושהם הגדירו את שעות הניחום לחמש עד שמונה . כמובן שהשעות האלו קשות עבורי בגלל הילדים אך מצד שני אין תירוץ מחייב יותר מלהיעלם מן הבית בשעות השיא בטענה ” שכך הודיעו ואין זמן אחר ומחר ערב חג ואני חייבת לסיים את השנה עם הניחום האחרון” .

אני אומרת לעצמי שעדיף לי לקחת מונית כך זה יהיה מהר וגם ככה אין לי את כל הזמן שבעולם כי מחר ערב חג ו…. והחלטתי לקחת את האוטו  ולהכנס לתוך תל אביב היפה והאהובה עליי .

חשבתי לעצמי בעודי מברכת חברות לשנה טובה ומאשרת איזו שטות לילדים שנשארו עם הבייביסיטר, שאם יהיו  מלא פקקים אוכל לשמוע מוזיקה ואפילו לשיר לי, זמן טוב לשקטטטטטט. וזהו לקחתי את האוטו ושמעתי שירים בפול ווליום ושרתי והגעתי לנמל תל אביב כי זכרתי שבשבעה בבוקר ל. שאלה את בעלה של בת הדודה שלה, שהוא מומחה בענייני רחובות תל אביב, איפה זה רחוב נחום, הוא הסביר לי ואיפהשהו איבדתי את הריכוז במהלך ההכוונה שלו  והמוח שלי זכר רק  ”ליד נמל תל אביב” .

הגעתי לנמל ועשיתי שני סיבובים ( היו שירים טובים ברדיו ) עד שהחלטתי שזה דיי דפוק וכדאי שאני אעמוד בצד ואנסה למצוא בגוגלמאפ את רחוב נחום. לא מצאתי , גם ככה האייפון 4 שלי מתפגר וכל לחיצת כפתור גורמת לי לתסכול רב ולעוד שיערה לבנה בראש , למרות שלאחרונה אני דיי השלמתי עם זה והחלטתי שמתישהוא אני אחליף ( כשאסיים לשלם את ה… וה.. וה….) אותו. בעודי מתוסכלת ורואה שזמני הולך ומתקצר ואין סיכוי שאגיע בזמן לניחום ראיתי בזווית של העין גב גברי מתהלך , החלטתי להרים את קולי לעברו וצעקתי ” סליחה אתה יודע איפה זה רחוב נחום? ” הוא הסתובב אליי , ראיתי גבר יפהפה וטיפה מוכר , לא הצלחתי לזהות מי הוא חוץ מזה שהוא קשור לעולם המוסיקה.

הוא הסתכל עליי וענה לי במבוכה קלה ” מה עם אוויז? ” עניתי לו במבוכה ענקית “הלכו לי כל האפליקציות והאייפון שלי דפוק” . הוא התקרב לרכבי חייך וענה  ” נחום מוכר לי ממש פה קרוב , אני אכניס לאוויז ” .

בזמן שהראה לי את הדרך ממש הייתי נבוכה כי הוא זמר מוכר ואני לא מצליחה להיזכר בשמו , אמרתי לו שהוא ממש נחמד ושיידע שהוא עושה עכשיו “מצוות ראש השנה”. שאל אותי מה יש לי ברחוב נחום וסיפרתי לו שאני הולכת לנחם ואני חייבת להגיע בזמן .הוא הציע שאחנה בחניון הקרוב כי בוודאי אין שם חניה . אז הודיתי לו ושאלתי כמו ילדה קטנה ” נכון אתה זמר מוכר? ” אני מצטערת אני לא זוכרת את השם שלך . הוא חייך לחץ את ידי וענה בחיוך צנוע ביותר  ” אני עידן חביב ואיך קוראים  לך? “

אמרתי לו שהוא מקסים ושיש לו שירים יפים ושיהיה לו המון בהצלחה במצעד השנתי.

הגעתי לנחם ברחוב נחום ושם בשבעה המיוחדת לאדם שהיה מאוד מיוחד הגעתי רק לחבק , חיבקתי מכל הלב ובעצב רב, כל פעם ” לקבל ” יתומ/ה חדשה למשפחת היתמות זה עצוב מאוד והכי עצוב שלנו אין מסגרת ולא קוראים לנו בשם ואנחנו לא שייכים לאגודה כזאת או אחרת אנחנו פשוט ממשיכים ומתנחמים בזכרונות.

מה שיפה שיש אנשים חביבים בדרך . למרות  כל הטירוף הטכנולגי שמקל על חיינו, אנחנו ללא תקשורת בין אישית, לא יכולים להסתדר לבד.

תמיד אנשים אומרים , ” לא יודע מה להגיד במצבים האלו “. לא נעים נכון ואין הרבה מה להגיד,  נכון, ולפעמים עדיף אפילו לשתוק. מספיק להקשיב , לחבק , ללחוץ יד.

הפרידה מאדם יקר ובכלל מכל אדם היא קשה , בכל גיל ובכל מצב לאבד הורים זה יותר טבעי ונכון ועדיף שכך אבל זה כואב וקשה . המוות הוא מנת חלקינו בחיינו, אין מנוס כולנו בדרך לשם…..

כשחזרתי הבייתה  י. שאלה אותי ” זהו אמא סיימת לנחם? ” , צחקתי קלות ואמרתי לה שלשנה הזאת כן .

יש אנשים חביבים באמצע הדרך ותודה לעידן חביב .

 

עוד מהבלוג של מאיה כהן בן שלוש

תנוחי, אחותי, תנוחי....

הי מה שלומך? לא כתבתי פה שנים ויש להוסיף שגם לא בשום מקום במיוחד, בזמנו כשפתחתי את הבלוג לא ממש הבנתי מה אני עושה אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב ועכשיו אחרי כמה שנות גלות כתיבתית שהילדים קצת גדלו יש לי המון זמן, אפילו מנוחת...

תגובות

פורסם לפני 5 years

נשות הועד

טוב אז במקום לשבת ולראות דה וויס, (אופס), אקס משהו או במקום ללמוד על הפילוסופים הגדולים (ובעיות המוסר שהם העלו) למבחן הקרב ובא, אני עמוק בענייני הוועד ובמקרה שהיה השבוע. מחר שביתה, כל תלמידי רמת גן (כמעט כולם )יתחילו את...

תגובות

פורסם לפני 5 years

" יתומה חסרת מנוח "

הי מה קורה? באמת שאני מתעניינת בכן ורוצה לדעת מה שלומכן, איך עבר החופש המאוד גדול? אז זהו שאני רק עכשיו מתחילה לנשום, מאוגוסט שלושתם היו בבית, אין צורך להוסיף נכון? אז לא , רק אציין בקטנה שזה שנתנו לנו כמה ימי חסד להתארגן...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה