האושר הוא…

סיום בית ספר יסודי ובן הזקונים שלי סוגר תקופה, עולה מדרגה, משאיר אותי, סנטימנטלית חסרת תקנה, דומעת משמחה וקצת מעצב..
הילד הזה, צעיר בני, שנולד בלילה חורפי ומושלג, אחרי שהדלקנו נר שישי בחנוכייה, הוא נס חנוכה הפרטי שלי. זה שהוציא אותי מאפילה לאור גדול, שהחזיר לי את החיוך לפנים, את האופטימיות לנשמה, את שמחת החיים שהייתה תמיד מנת חלקי, שהלכה לי לאיבוד קצת כשנולד לי נועם, האמצעי המיוחד שלי.

בחורה עם מחשב נייד

סיום בית ספר יסודי ובן הזקונים שלי סוגר תקופה, עולה מדרגה, משאיר אותי, סנטימנטלית חסרת תקנה, דומעת משמחה וקצת מעצב..
הילד הזה, צעיר בני, שנולד בלילה חורפי ומושלג, אחרי שהדלקנו נר שישי בחנוכייה, הוא נס חנוכה הפרטי שלי. זה שהוציא אותי מאפילה לאור גדול, שהחזיר לי את החיוך לפנים, את האופטימיות לנשמה, את שמחת החיים שהייתה תמיד מנת חלקי, שהלכה לי לאיבוד קצת כשנולד לי נועם, האמצעי המיוחד שלי.

שש שנים מפרידות בין יובל לנועם. שש שנים שבהן הגיתי במיוחד שלי יומם ולילה. מלמדת, משתדלת, מתפללת, מנהלת שיח חד צדדי כואב ומתריס עם בורא עולם על למה דווקא אני ולמה דווקא הילד שלי, ואיך אוכל לחיות עם זה, ואיך אוכל להמשיך הלאה ומה יהיה איתו ומה יהיה איתי. המחשבה של להביא לעולם עוד ילד שיתקה אותי בפחד. כי מה יהיה אם שוב פעם, הרי לא אוכל לשרוד את זה. ומנגד בני בכורי שחסר כל כך את ההויה של משפחה נורמלית, של אח לשחק ולדבר איתו. ומנגד בעל שהקשיים שלי מקשים גם עליו, שמתרחק, שעוד מעט כבר לא יהיה פה. ומנגד אני, שכואבת בכל גופי, בכל נים מנימי ליבי, את החסך שבגידול ילד רגיל, צוחק, מדבר, מפטפט,ילד כמו אלה שראיתי בפארק או בבריכה, שמחזיקים גלידה מטפטפת ביד, שרצים אל הנדנדות ומתגלצ׳ים במגלשות, ששואלים שאלות סקרניות ומבקשים לשחק עם חברים. ילד כמו אלה שהסתכלתי על האמהות שלהם בכאב, בקינאה, בשינאה לא רציונלית…

וככה מיטלטלת בין כן ולא, בין הצורך העז בחוויה מתקנת שתפדה את כולנו ובין הפחד והחשש ממה שעלול לקרות שוב פעם ולגרום לי להתמוטט לחלוטין , אני מחליטה לשחק רולטה רוסית, להמר על כל הקופה ונכנסת להריון.
תשעה חודשים של חששות , שהתגברו כשנודע לי שיש עוד בן (מה שהעלה את הסבירות הסטטיסטית לאוטיזם) הסתיימו לילה קר ומושלג אחד בלידה של בן הזקונים שלי, משוש ליבי, האור של חיי.

לכולנו כך נדמה יש פינה חמה ומיוחדת לצעיר ילדינו, זה שאיתו חתמנו את פרק האמהות שלנו. אצל כולנו הוא נשאר תמיד הבייבי, זה שגורם לנו להתכווצץ׳, זה שמוותרים לו על מה שלעולם לא העזנו לתת לבכור, זה שהופך אותנו רכים יותר, סלחנים יותר, מחליקים יותר.
אצלי, ההרגשה הזאת התעצמה ממש כמו נס של חנוכה , ילד פלא שנולד לי, לא כי הוא באמת פלא , רק מכיוון שהוא כזה רגיל , כזה כמו כולם. שזחל והלך כשהגיעה השעה, שדיבר מילים ואחר כך משפטים ושיחק עם חברים ולגו וקלפים וצייר ושר . ילד שלי מוצלח..
זוכרת שכל מילה שהוא למד הציף לי את חדרי הלב באושר עילאי. כל משפט או הברקה נחקקו בזיכרון.

אני תמיד אומרת שהבנים שלי עיצבו את הגדרת ה״אני״ שלי יותר מכל דבר אחר בחיי. עומרי בכורי שהפך אותי אמא , נועם שלימד אותי משמעותן של קבלה, סבלנות ואהבה ללא תנאים, ויובל…יובל החזיר לי את החיוך והשמחה שאבדו לי איפשהוא בדרך..

וככה יושבת היום באודיטוריום מלא בהורים שמתפוצצים מגאווה ואהבה לילדים שלהם, וככה כי אצלי תמיד נמהל קצת עצב בשמחה, נזכרתי איך לפני כמה שנים ישבתי שם באותו טקס סיום מתבוננת בבוגרים בני גילו של המיוחד שלי, איך הסתכלתי אז עליו בלב נחמץ,  עומד שם,  נתמך על ידי אחת המורות, לא כל כך שייך, לא ממש מבין מה הוא עושה שם ומה הלאה. אז המעבר לחטיבה לא היווה ארוע משמח, רק חשש שליווה את תהליך ההתבגרות שלו.

והיום בטקס מרגש, כשיובל עומד על הבמה, יפה , אהוב כל כך, עם תעודת סיום בית ספר יסודי, אני מביטה בו בילד הפלא שלי חותם פרק בחיים, עומד בתחילתו של פרק חדש, מוחה דמעה קטנה שעומדת לי בקצה העין וחושבת לעצמי כמה טוב שהימרתי אז על כל הקופה, כמה טוב שהוא בא, כמה אור יש בפנים המחייכות האלה..

unnamed

Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.