איך קרה שחייל שהמוטיבציה לשרת כלוחם בוערת בו, חייל שבהמלצת מפקדיו נמצא בדרכו לתפקיד פיקודי, יושב מתוסכל, חסר אונים וחסר מעש בבסיס ללא כל סיבה סבירה או הגיונית?

מרגיש לי כאילו אני נוסעת ברכב שמאבד שליטה ואני רק מחכה להתרסקות , לחבטה הזו שתבוא ותיקח את כולנו לעזאזל. אבל בואו נניח שאני מנסה לתפוס את ההגה ולהציל את הרגע מה יהיה המסלול אליו אכוון?

היום, אין מגדריות מובהקת, אמא יוצאת לעבוד ומפתחת קריירה ואבא יושב בבית ומגדל את הילדים. זהו עידן פוסט- מודרני, מדינת ישראל מוזמנת להצטרף.

שי גולדשטיין הצליח להרגיז אותי כהוגן. הפוסט הזה מיועד לו ולאנשים כמותו, שלא יודעים מתי עובר הגבול בכל הנוגע למשפחות עם הפרעת קשב וריכוז, שלא יודעים מהו ריטלין ומהי השפעתו.

"אתה יוצא החוצה מהצינור ואתה פשוט צורח. מצד אחד זה מפחיד ומצד שני זה הדבר הכי קרוב שאתה יכול להגיע לאלוהים. אף אחד לא חושב אם אתה חירש, כמה אתה מרוויח, מי אתה? מאיפה אתה?, שם- אתה מקבל את הכבוד בזכות ולא בחסד"