הבלוג של מרינה קיגל

משתנה ובלתי תלוי

כותבת, מתרגמת, כותבת במדור יחסים וסקס ב"לאישה", עובדת על ספר, סדרת טלויזיה ואם השנה לילד בן 11. עכשיו אפשר למצוא אותי באתר החדש שלי www.lovelysubtext.com ובעמוד פייסבוק "מתרגמת המחשבות"

עדכונים:

פוסטים: 1

החל מיוני 2013

את החורף הראשון העברתי במיטה של הילד שלי, מחובקת איתו, שנינו עטופים בטרנינגים, סוודרים וגרביים עבות, שנינו מתכסים בשמיכת פיקה בעובי דף נייר. חיבקתי אותו והרחתי את השיער שלו, את הגומה הקטנה בעורף, מחממת אותו עם הידיים ועם פעימות הלב, עד שקצב הנשימה שלנו היה מסתנכרן. החורף באותה שנה היה דווקא קר מאד, רוח חזקה השליכה את עצמה על החלונות הרעועים במסגרת עץ צבועה בחום. כל משב רוח היה מרעיד גם השמשה יחד עם המסגרת וגורם לי להתעורר בבהלה. עם הזמן התרגלתי והפסקתי לשים לב לרוח, אלא להתרכז בסנכרון הנשימות שלנו. זה אפילו לא היה חדר, אלא חדרון, “חצי חדר” בשפת המתווכים המיומנים – זה היה המקום היחיד בבית שהצלחתי לחמם קצת עם רדיאטור ישן.

את הנישואין שלי סיימתי כמה חודשים לפני, בצהרי שבת באוגוסט, ישר אחרי מלחמת לבנון השנייה – ארזתי מברשת שיניים, טלפון נייד, תיק קטן עם בגדים וילד בן שלוש ויצאתי מהבית בטריקת דלת. הלכתי יד ביד עם ילד בן שלוש ברחוב ראשי שומם של חולון, כאשר במעמקי התיק שלי מתפוצץ לו טלפון נייד – מהודעות ושיחות שלא נענו.

אחרי כמה ימים אותו אחד שפעם חשבתי עליו שהוא משלים אותי, עזב להורים, למקום הבטוח עם ריח של מרכך כביסה, חולצות מגוהצות וארוחות חמות ואני חזרתי לדירה. בעל הדירה היה מספיק נחמד, כדי לאפשר לנו לצאת מהדירה לפני תום תקופת השכירות, וכבר בסוף החודש עברתי לדירה חדשה, קטנה יותר, בקומה שנייה של בית ישן עם חרב של “פינוי בינוי” מונפת מעליו. במהלך המעבר הסבלים החרוצים שכחו לקחת מהדירה הישנה את כל שמיכות החורף שארזתי בשקיות ניילון גדולות וקשרתי קשירה יסודית, כמו ששף מיומן קושר את נתחי הרוסטביף.

את זה ש”רוסטביף שמיכות” נשכח בדירה הקודמת, גיליתי את זה רק בנובמבר, כשכבר הייתי במצב של נפילה כלכלית טוטאלית. בלי מזומן בארנק, עם חובות מטורפים, בלי כרטיס אשראי, עם גאווה אינסופית (“אני לא אדרוש מזונות, אלך על המינימום שמגיע לי!” או שזאת היו רגשות אשם על זה שעזבתי?) וחשבונות שצריך לשלם – לא היה לי סעיף הוצאות שהיה מאפשר לי לקנות שמיכות לחורף. למען האמת, דווקא השילוב הביזארי של “טרנינג-גרביים-שמיכת פיקה” היה הדבר הקרוב ביותר לזמן אמא-בן, כי רוב היום הייתי בעבודה וגם בערב ישבתי על כל מיני חלטורות, משאירה את הילד לשנן את משפטי המחץ של דורה החוקרת.

(shutterstock.com)

באחת השבתות “השניות”, השבת השקטה, השבת שבה אימא גרושה יכולה להרשות לעצמה כמה “אקסטרות”, אחרי שיטוט ספונטני באחד מאתרי ההיכרויות, החלטתי להביא לטריטוריה שלי גבר – אחד שלא ישאל הרבה שאלות, אלא פשוט יגיע “לתת עבודה”. הטריטוריה שלי כללה מזרן פוטון (לימים כשלא ישנתי במיטת ילדים, כדי להתחמם ולחמם) ושמיכת פיקה, המוטיב החוזר של אותו חורף מקפיא. בסוף ניסיתי לשלוח את הרכש החדש והזמני הביתה עוד לפני הסיגריה של אחרי, כי די מהר נמאס לי ממנו למרות כל המעלות. אבל בחוץ היה, כמו תמיד, גשום, קר; הוא, בכל לשון של בקשה, ביקש להישאר ללילה ולא השאיר לי ברירה. שנינו הצטופפנו על הפוטון, נלחמים על שמיכת פיקה, ניסיתי להתחמם, אבל בלי לגעת, ריח זר, גוף זר שתופס מקום במיטה שלי – זה פשוט עיצבן אותי (גם אחרי סקס משובח). בחוץ רוח קפואה נלחמת בחלונות רעועים וטיפות גשם שמנוניות זוחלות על הזכוכית מובלות ע”י כוח הכבידה. רציתי לברוח ממנו למיטת ילדים, להתחבא בתוך טרנינג וגרביים, לחבק כרית, להשתבלל ליד מפזר חום, אבל נשארתי שם, רועדת מקור, מענישה את עצמי, לא ברור על מה – על זה שהסכמתי להשאיר אותו לישון, על זה שעזבתי את הבית או על זה שאני לא מתחרטת שעזבתי את הבית, עד ששמעתי אותו מנסה לסגור את הדלת אחריו בשקט, אבל מידרדר לטריקה ויוצא החוצה.

עוד מהבלוג של מרינה קיגל

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה