הבלוג של אייזיקולה

aizicoola

אשה מחויכת. פליטה מהמרכז שחיה על הגבעה בזכרון יעקב ומתנחמת במראה הכביש הלוקח דרומה... נשואה לליאור באושר, אמא שלווה לאיתן ובארי, סגנית לפקינזית דעתנית שמשליטה טרור בבית. סטודנטית נצחית, עכשיו לנטורופתיה (אבל הפעם מצאתי... +עוד

אשה מחויכת. פליטה מהמרכז שחיה על הגבעה בזכרון יעקב ומתנחמת במראה הכביש הלוקח דרומה... נשואה לליאור באושר, אמא שלווה לאיתן ובארי, סגנית לפקינזית דעתנית שמשליטה טרור בבית. סטודנטית נצחית, עכשיו לנטורופתיה (אבל הפעם מצאתי אותי- נשבעת!) תולעת ספרים, מלכת השרוואלים.

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מאוגוסט 2013

“אז איך זה שאת לא חוקרת במקצועך?” (פוסט שני שמתחיל בשאלה של חן, חוקרת פעילה מלידה). אהממממ…אני חושבת לרגע מה היה שם שדפק לי לעולמי עולמיא את הקריירה האקדמית המפוארת שהייתה חלק מהתכנית הגדולה של חיי. “זה הודו. היא דפקה לי הכל. אלמלא אותו טיול ראשון ב- 2006 הייתי היום חוקרת בעלת שם (עולמי? טראנס אטלנטי? טראנס סיבירי? מי יודע…) במכון לחקר הטרור. זה הודו שדפקה לי הכל”. וככה באמת היה. זה מה ששלווה ואושר עושים לבנאדם, הם מדכאים לו את הרצון והחשק לחקור טרור, גרילה, שטנים גדולים וקטנים ולחשוב על אסטרטגיות פעולה מול האיראנים.

הודו זה כמו כוסברה, לאהוב או לשנוא. אדישות לא מתאפשרת;

אני זוכרת מתי התאהבתי, זה היה רגע מכונן בחיים שלי, כמו הרבה רגעים כאלה שעם הזמן התגבשו לסיפור שהיה שונה נורא, אחר מזה שסיפרתי לעצמי כל חיי…טיילתי לי בחור הכי מזוויע בדלהי דאז, המיין באזאר, לעת ערב, ריח של גנרטורים ושל שתן של פרות עמד באוויר, הייתי חנוקה, בכיתי כל הבוקר כי רציתי לחזור הביתה (7 שעות אחרי הנחיתה) ופתאום מאי שם הסתלסל והגיע עד עלי ענן קטן של קטורת. מאחוריו היה פרצוף מחייך שפרש מזרן על הארץ ההו- כה מזוהמת לקראת שינה של לילה. בהיתי בו, הכי לא מתיימרת לעשות זאת מזווית העין, נפלט לי מהפה “איזה מסכן, אין לו בית”. הפרצוף המחייך חייך אלי ובשיא הפשטות  השיב לי “אוהו יש לי בית, מאדאם. בית טוב. אבל לכאן אני חוזר מחר בבוקר, אז למה לא להישאר לישון כבר בכניסה לחנות?” ואללה. ואללה? המשפט הזה הפך אותי, לא תיאוריה פילוסופית מדהימה, לא דיון על מהותם של חורים שחורים, לא בדיוק ספר החיים והמתים הטיבטי, סתם התכלבות יומיומית, אבל משהו בהווייתי המזרחתיכונית המתמערבת הזדעזע.

כשאני מזועזעת, יעידו שלל הקרובים אלי, אפנה לאחד משלושה- או שאסדר ארונות,  או שאלך להסתפר, או שאצלול לספרים. ארונות אין לסדר בגסטהאוסים בהודו, להסתפר? מי דפוקה תלך להסתפר ביום השני בהודו ברחוב? אז קניתי ספרים, מלא ספרים, על הודו. וצללתי. הילכתי על ענן מהתגליות שגיליתי. היו מלא עננים בהימלאיה, אבל לתיירת מסאחילנד הם לא הזיזו הרבה. הפשטות הזו- ריסקה אותי. אני, החופרת עד מוות, המחושבת, המאורגנת, האיסטניסטית- עם כל טלטלה של האוטובוסים המקושטים בדרכים- לא- דרכים הזדעזעתי עוד קצת, מהכתר ועד צ’קרת הבסיס.

ככה הפכתי ממי שהייתי פעם למי שאני היום. אמא שלי עדיין עובדת על להבין את זה, איך היא “גידלה נסיכה ובסוף קיבלה קוזאק” (מילים שלה, נשבעת). לשרוואלים היא נכנעה כבר מזמן, בהבנה שלעולם לא אהיה עוד שיק, כי אני הסוג הגרוע של שוק, אני באזאר.

שגעת. טרפת. זה לא שיר של ליאור נרקיס, זה היה ביקור של חודש במה שיהפוך לימים לבית הרחוק מהבית.

נכון יש את הסצינה הזו בסרט ‘שוקולד’ שז’ולייט בינוש המופלאה פותחת את החלון והיא מרגישה את הרוח על הפנים שלה והרוח הזו מספרת לה סיפור, שהגיעה העת לצאת שוב אל הדרך?- זה קורה לי המון. אומרים שזה אפילו אישיו גנטי, שיש אנשים שיש להם “גן נוודות” ב- DNA ואחת לתקופה הם פשוט חייבים לצאת שוב אל הדרך. אני לא יודעת אם בבגרותי זה יקהה, עד כה, עם השנים, הנישואין והילדים, זה לא עבר לי, זה אפילו נראה לי הרבה יותר הגיוני לשלב ידיים ולצאת לדרך, לשוב אל הבית הרחוק מהבית, לחיות קצת שגעת במקום שעליו נכתב שהוא “מאפשר לכל שאר העולם לשמור על שפיותו”.

עוד מהבלוג של אייזיקולה

איך תספרו לסבא וסבתא שהנכד נוסע למדינת עולם שלישי

איכשהו, ממש כמו בגיל 20, השלב הכי מפחיד לפני שאני עושה משהו שיוצא מגדר הרגיל זה לבשר את זה לאמא שלי. אי שם לפני חצי שנה ישבנו ליאוריש ואני והשתעשענו ברעיון של נסיעה להודו עם איתן. הרבה לפני כן, כשהודענו שאני בהריון, אחד...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

ילד פוגש עולם פוגש ילד

"אז למה בחרתם בהודו? ולמה דווקא עכשיו?" שאלה אותנו חן, שחוקרת את נושא התרמילאות עם ילדים בהודו. התשובה שלי היא תמיד זהה "כי הודו זו אהבת אמת וזה היה ברור שזה יקרה מתישהו ואין זמן טוב יותר מההווה". חשבתם פעם על האמירה הזו?...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תהיות על חיים אמיתיים

"והנה אתם, בגרתם והשכלתם, עכשיו אתם יוצאים מן החממה שהיא בית הספר אל החיים האמיתיים..."- המשפט הזה נאמר או יאמר השבוע, אני מעריכה, ב- 90% מבתי הספר בארץ (ואולי בעולם? ואו, אולי בעולם...) לילדי היסודי יספרו שהחיים האמיתיים הם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה