אויש, כמה אני שונאת יומולדת

אויש, שוב יומולדת : עוגה, בלון, נרות, פשטידת פטריות, סלט, ברכות בפייס ומקבץ מתנות לא נחוצות מללין ושות'.

בחורה עם מחשב נייד

אויש כמה אני שונאת יומולדת. זה מתחיל כבר ביום המחרת של יום ההולדת שכבר עבר, שבו אני מבטיחה לעצמי ששוב לא יקרה כביזיון הזה: בשנה הבאה פשוט לא אהיה פה, בשנה הבאה, פשוט אתעופף לי ליעד נחשק בעולם, כי כך ראוי לחגוג. בדרך כלל זה נגמר בבית קפה, על ערימת חסה, מנוקדת במצאי אקראי של ירקות, ורוטב אלף האיים בצד. האספספת המשובחת והיקרה הזאת נושאת במחוזותינו בשמות מפוארים מתחלפים כמו "סלט חלומי", או "סלט טוסט" או שקר אחר כלשהו.

אויש כמה שאני שונאת את רגע השיא המביך, שבו זיקוק מובא אחר כבוד לשולחן על ידי גבר צעיר וזר – המלצר –  לאחר שמישהו דאג ללחוש באוזנו את המידע הרלוונטי. בדרך כלל, עד שמישהו מתעשת מעוצמת ההפתעה הכה מקורית, ומגודל המחווה, ומכוון את המצלמה, הזיקוק כבה ועוד אירוע שיא מושלך אל תהום הנשייה.

אויש כמה שאני שונאת יומולדת, את התזכורת השנתית לזמן האוזל, את דברי הכיבושין והקלישאה בנוסח: "את לא נראית", "הכל בראש", "זה סתם מספר", "את צעירה ברוחך, קולית, מגניבה.." אז זהו שלא, ושלא יעבדו עליכם! כי עד כמה שלא נשתדל להדביק את הידע בסלנג המתחדש, עד כמה שלא נפגין שליטה במסתרי הסמרטפון, הפייסבוק והווטס אפ, עדיין נדדה מאחור, אחרי מלכי השכונה החדשים, בני העשרים-שלושים ומשהו.

אויש כמה שאני שונאת יומולדת: עוגה, בלון, נרות, פשטידת פטריות, סלט ומקבץ מתנות לא נחוצות. החבר'ה בעבודה אספו בלי שארגיש 10 שקלים מכל אחד והגישו  מתנות בטקס קצר וחגיגי עם העוגה שאילצו אותי להביא. בינתיים, על הקיר בפייסבוק, נערמים הפיוטים לרגל היווסדי, ולא נותר לי אלא לפצוח בנאום ה"תודה, ריגשתם אותי, חיממתם את לבי, רק בגלל זה היה שווה להביא את צוקרברג לעולם".

אויש כמה שאני שונאת יומולדת. שונאת את הסכנה האורבת לפתחי ממסיבות ההפתעה ומהפתעת המסיבות. האם יערימו עליי הפעם ויביאו אותה בהפוכה במספר לא עגול? האם לאפשר להם להערים עליי? האם לגלות להם שגיליתי או לשחק את המופתעת? אני שונאת את הימים שלפני היומולדת, ההופכים ל"ימים הנוראים" שבהם כל אירוע פתיחת דלת טומן בחובו פוטנציאל להתקף לב, קבל עם ועדת חבריי הצוהלים. שונאת את הרעיון למצוא עצמי בחו"ל עם מזוודה שלא "ארזתי לבד", נשלפת במפתיע מחיי.

אויש כמה שאני שונאת יומולדת, כי בגילי המופלג ספרת האחדות מתחלפת במהירות של שעון עצר ומקרבת אותי באופן מבהיל לעשור הבא, ומן המראה ניבטת אליי אישה זרה שפלשה לגופי, צבעה את צדעיי באפור, העמיקה את חריש קמטוטי הצחוק והצניחה את עפעפיי. והאישה הזרה הזאת מתעקשת להיות המהדורה הבוגרת של עצמי ואין לה כל כוונות להיעלם כי היא הגיעה הנה כדי להישאר ולהמשיך לחולל בי שמות.