העוקץ

בחורה עם מחשב נייד

השעה 18:30 בערב ואורן לא מצליח לתפוס מונית.
בחוץ גשם שלא מפסיק לרדת משעות הצהריים, וברור שבמרדף נגד הזמן – הזמן ינצח (לא כך אגב בנוגע למושא פוסט זה, הלוא הוא סטינג).
כל השלושה מקולחים, לוטם עשה טובה וינק קצת, כדי שאמא תוכל להיכנס לחזייה הרגילה שלה, יהלי ולירי משוחדים בממתק ואורן עוד לא בבית. הוא מסמס שהוא באוטובוס ולא משתף במיקומו. ניכר כי הפחד מתגובה מזרחית משתק אותו. אני מעכבת את בברלי, חברתי והטרמפ שלנו להופעה. אורן נכנס מתנשף ב – 19:15, ברור לי שסטינג יתחיל בלעדינו ואני מקווה שהוא יפתח בשרשרת שירים לא מוכרים או לפחות, לא אהובים (כמובן שזה לא קורה, והוא פותח בשני שירים של "פוליס" וב"אינגליש מן אין ניו יורק", אבל עוד נגיע לזה…ב -20:45).
אנחנו יוצאים לבסוף לדרך בסביבות 19:30 כשברור לכולנו שנאחר, רק לא ברור בכמה. בברלי מכוונת את הג'י.פי.אס ואורן מתחבר גם הוא למורה דרך משלו בגרסת האייפון.
חצי שעה מורטת עצבים של פקקים, גשם, רעש מגבים ושיחת נשים ביני לבין בברלי ואנחנו בקרבת האצטדיון. אורן איבד אותנו אי שם באורצ'רד ומפנטז על כפתור mute שיותקן לנו בגוף ויאפשר לו לעבור את הנסיעה הזו בשקט. כדי להרים את המוראל, אני משמיעה דרך האייפון (5) שלי את shape of my heart (או בעברית: צורתו של ליבי), אך רק גורמת למדד העצבים של אורן לנסוק לגבהים שמצריכים אק"ג (ECG) או לרצות, אבל ממש לשלוח S.O.S או לחלופין message in a bottle…
אנחנו מתחילים להתברבר בשעה 20:00. מתיו, בעלה של בברלי מתקשר ומודיע שכבודו יעלה רק ב- 20:30. הרווחנו עוד 13 דקות,אבל גם הן לא מצילות אותנו מאיחור רציני שעולה לנו בשלושה מלהיטיו הגדולים ביותר של סטינג.
אנחנו מתיישבים במקומות המעולים שלנו (אמנם לא אלה ב – $250, אבל השווים ביותר בטווח המחירים של ה"אספסוף") בדיוק כשסטינג מונה את ימי השבוע בשירו seven days
אחר כך מתחיל רצף שירים קצר של שירים שאני לא מכירה שגורם לי לחשוב אם לא הייתי צריכה להשקיע את כספי בישבנה של ג'יי.לו שהופיעה בסינגפור רק שבוע קודם לכן, אבל אז סטינג מחזיר אותי למציאות עם: message in a bottle. הקהל על הרגליים, או כמו שג'ניפר היתה אומרת: on the floor.
יש משהו בי שכאילו לא מאמין, שאני באמת רואה אותו, "במציאות", כמו שהיינו אומרים בילדותינו. ואפרופו ילדות – סטינג נראה אותו דבר כפי שנראה כשאני הייתי נערה. הוא אותו בלונדיני, שדוף, עם קול צרוד וגיטרה ביד, זז בצורה נפלאה ונותן שואו שלא היה מבייש להקת בנים מתבגרת. לצידו יש נגנים, שכל אחד מהם פיגורה בפני עצמו – בסיסט סטייל ברי סחרוף, קלידן בגרסת מרתין לותר קינג על משבצת שריון מקומות לקלידנים שאינם בלונדינים, זמרת בעלת קול אופראי והשוס – נגן כינור ג'ינג'י, שהפליא לאחוז בקשת כפי שלא ראיתי מיימי. לא יכולתי לדמיין כינור במופע רוק, אך הכתום הוכיח שמקומו על הבמה ולא רק לצד תזמורת פילהרמונית.
סטינג תקשר עם הקהל והחמיא למזג האוויר הסינגפורי שמזכיר לו, לדבריו, את אחיו הלונדוני בגרסה החמה. לאחר האמירה הזו, הוא לא יכול היה להימנע מלשיר את: heavy cloud, no rain, כאשר הוא שר את החלק הראשון של המשפט, והקהל עונה: no rain.
ב"רוקסן" נדלקו אורות אדומים בהלימה לשורה בשיר: you don't have to put on the red light. וב- wrapped around your finger, היו זרקורים שסרקו את הקהל, והאירו בכל פעם חלק אחר שלו.
כעבור שעה וחצי של מופע שהרגיש כמו רגע ועם כל נשימה, מהלך, צעד – צפינו בו…והבנו שהוא עומד לעזוב אותנו…
אבל סטינג הוא לא אחד שעוזב ככה, בכל זאת בא מבית אנגלי, אז לפחות בשביל הנימוס הוא חזר עם ביצוע אוריינטאלי, שלא לומר ערבי, שלא לומר מתאים לחינות מרוקאיות של השיר: desert rose ("פרח השכונות" בתרגום ואדפטציה לעברית) שהקפיץ את כל הקהל וחיבר את כל בני העדה שלי למקורות והוכיח שוב, שאין, אין, אין על מוסיקה מזרחית!
אחר כך הוא צינן את ההתלהבות ב fragile , אך פיצה אותנו ב king of pain האלמותי (הידוע גם כשירו של אורן – מלך הכאב).
יצאנו מהאולם שמחים ומאושרים, מרגישים כאילו זכינו להארה, ורק הצטערנו שאין לנו רכב בו נוכל להאזין בפול ווליום לדיסק של סטינג כל הדרך הביתה.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.