העצמה נשית

סיפור ליום בחירות! סיפור שבוחר לעסוק בהעצמה נשית, או בעוצמה נשית. סיפור על אשה, מזרחית, דרוזית מהפריפריה הרחוקה, כל מה שמחביאים מעיננו ומלבותינו בתקופה האחרונה. סיפור שמשתלב בסיפורה של קבוצה שגדלה לפני הרבה שנים, בקיבוץ בלב העמק, ב"טיפול 33".

העצמה נשית, זה נושא שטרם כתבתי עליו, אבל אני עסוקה בו תמיד.

אנו הנשים תמיד יודעות שיש לנו עוצמה, הרבה מאתנו מודעות לה. לא רבות מאתנו מעזות לדבר עליה, להתנהג אותה, ובטח לא מקבלות עליה הכרה מהחברה הסובבת.

אני יכולה להעיד על עצמי, אולי בזכות העובדה שבאתי מבית של ארבע בנות, אולי כי לא היו שם בנים שיתפסו את המקום, שתמיד היה לי מקום מכובד כאשה, גם כשעוד הייתי ילדה. העובדה שמגיל בת -מצווה למדתי ב"בית ספר קיבוצי" עזרה אף היא להתפתחותי השוויונית. לכן, גם בשירותי הצבאי כשנקלעתי בעל כורחי למערכת גברית לחלוטין, עמדתי בתוקף על מקומי השווה כאשה, גם אם זה דרש ממני לשלם מחיר לא קל. הרי אי אפשר לנופף בשוויון בין המינים, ולא ליישם אותו בעצמך, אחרת, מה עשינו?

לשמחתי, הגבר שאני חולקת אתו את חיי, שהכרתי באותה תקופת נעורים מוקדמת, רואה בי שותפה שווה. אין כאן סימטריה אבל יש הדדיות. ברור שיש דברים שהוא יותר טוב בהם, ויש דברים בהם אני טובה יותר, אבל הגישה וההתייחסות היא שוויונית.   הוא הראשון שיתקן אותי אם אודה לו ש"עזר לי" ויגיד ש"חלק איתי", כי זה של שנינו. לא משנה אם זה טסט לאוטו, לקום לתינוק בוכה בלילה, בישול או חיסול ארוחת חג ושבת, או סתם להכניס עוד דוד למכונת הכביסה.

IMG-20190407-WA0092_1024x768 (1)

לפני כשבועיים נערך מפגש סופשבוע של חלק מקבוצת החברים אתם גדל בקיבוץ גניגר, עם בני ובנות הזוג שהתווספו במהלך השנים. הקבוצה, כמו קבוצת ה"ווטסאפ" שלה נקראת בשם המרשים "טיפול 33". השם אינו נגזרת של "מילכוד 22" או משהו דומה, אלא בגניגר, כמו בקיבוצים אחרים בעמק, קראו פעם לבתי הילדים, טיפול. ו-33 למה? כי זה היה מספר סימון הכביסה שלהם במכבסת הקיבוץ, ולכן אין שם שהולם ומאפיין אותם יותר.

בבוקרו של אותו שישי,  כשהעיר אותי בעדינות, קצת עייפה אחרי שבוע אינטנסיבי, מלמלתי שאני יודעת שהבטחתי להכין "משהו" לערב, והוספתי :" עוד רגע אתאושש,אקום ואכין", שמחתי לשמוע ממנו שמה שתכננתי להכין כבר נאפה בתנור. לא הופתעתי, זה מתאים לו, אבל שמחתי.

IMG-20190407-WA0082_1024x768

את קבלת השבת ,ארוחת הערב, והתוכנית האמנותית  עשינו אצל ניצן ואורית שמתגוררים במטולה. ניצן נמנה על בני הקבוצה, ואורית אמנם מקיבוץ אחר, אבל גם למדה אתנו בתיכון . היא הנחתה והובילה את קבלת השבת. הוא עזר וסייע בידה, חילק לנו את כוסות היין, עליו קידשה. למרות מחאותינו הקלות , בסיום הארוחה הוא זה שהכניס את הכלים שטופים למדיח, ועוד נשארה לו "נגלה" אחת לפחות אחרי שכולנו הלכנו לישון במלון. על יד השולחן המלא כול טוב הסבו גברים ונשים נבונים, עושים, תורמים, יוצרים, לומדים ועובדים כל אחד בתחומו,  הבנתי שאינני ברת המזל היחידה בחבורה. האווירה היתה של שותפות. אני לא יודעת אם זה בשל העובדה ,כמו שסיפרו במהלך הערב התרבותי,  שישבו יחד על הסירים (לא סירי בישול). או בגלל שרק בגיל מבוגר יחסית, ביקשו להפריד את "הרחצה המשותפת" במקלחת, נתלים בילד חדש שהגיע, ואומרים לו שיגיד שהוא מתבייש, בלי להבין למה זה בעצם נחוץ. ואולי בגלל שהיתה להם מטפלת מסורה, ומיוחדת במינה, נורית שחם ז"ל, שליוותה חלק מהם מהפעוטון, ואת כולם עד סיום י"ב, מכוונת ומווסתת את הרגשות והתחושות, הדיבורים והמעשים.  זה הרשים אותי לשבת בחבורת זוגות של אנשים בגילי, ולחוש בזה. (אצל הדור הצעיר, של ילדיי, זה אינו יוצא דופן)

כל כך הרשים, שבלילה במיטה במלון, אני אומרת לבעלי: "צריך לקחת מהחבר ההוא את המתכון של המרק, הוא היה מצוין! " וגם: " שלא נשכח לקחת מהמארח את המתכון לדג" (שכחנו) , בלי להרגיש לרגע שמשהו לא בסדר.

בארוחת הבוקר המשותפת, כמעט כמו פעם,  טרם צאתנו למסלול ההליכה, ציינתי בפני החברים אתם ישבתי, שזאת החוויה החזקה ביותר שלי מהערב, ההעצמה נשית. המקום הנרחב אותו נתנו כל הגברים באהבה ובכבוד לנשותיהן. לכן לא הפתיע אותי שאת ניהול ההליכה והטיול, ארגנה מיקה, אחת מבנות הקבוצה שהיא מאוד טובה בזה.

IMG-20190407-WA0093_768x1024

אפילו העובדה שנרטבנו כולנו עד לשד עצמותינו בצורה שיוונית בהחלט בנחל עיון, לא הפתיעה אותי, גם לא העובדה שחזרנו והחלפנו בגדים בבית המארחים מהערב, כי את מפתחות המלון כבר החזרנו בבוקר ,כשניצן עומד בפתח ומחלק מגבות נקיות ויבשות לכולם, ואורית מחלקת אותנו בין חדרי הבית.

אז מה כן הפתיע אותי?  התוכנית המקורית היתה לאכול צהריים בכפר רג'ר, אך ירדה מהפרק מסיבה ביטחונית ("יום האדמה" חל באותו יום), הגענו להתארח לארוחת צהרים דרוזית בבית בבוקעתה, שהיתה עליו המלצה טובה, אבל אף אחד מאיתנו לא היה שם קודם לכן.

נכנסנו בגשם שוטף ,ובקור כמו שרמת הגולן יודעת לספק, לביתה של נסיבה המארחת. מעט הקדמנו, ועזרנו למארחים לחבר את השולחנות לשולחן אחד ארוך, עוזרים בחלוקת כלי אוכל לכולם, כמו שאמרתי לחבריי: "זה כמו בקיבוץ, רק בדרוזית" .

המארחת ובעלה מארגנים וטורחים סביבנו, ומהר מאוד אנחנו מתענגים על השפע שהונח לפנינו, מעבירים את הקערות הגדולות מאחד לשני, ומעמיסים על הצלחות את המטעמים: סינייה, מקלובה, מג'דרה, עלי גפן ממולאים, ועוד כמה דברים שאינני יודעת את שמם אך נהניתי מאוד מטעמם .

IMG-20190407-WA0077_1024x768

ואז, נעמדה למולנו נסיבה, רואה בעיניה היפות שהכל מתנהל כהלכה על השולחן, במטבח, ובקבוצה הקטנה שיושבת בחדר השני, ובלשונה הכובשת ומלאת ההומור בעברית רהוטה, התחילה לספר לנו את סיפור חייה, ואת סיפור הארוחה אותה ערכה לנו בביתה. כל אותה עת, בעלה המשיך לארח, להביא תוספות, ולהשלים את החסר בצלחות.

נסיבה מספרת כל כך יפה בעצמה, שכדאי לכם להגיע ולשמוע את זה ישירות ממנה, אבל עד שתגיעו, אני מעבירה לכם קצת מדבריה, בעיקר תחת הכותרת שנשארתי נאמנה אליה, העצמה נשית.

נסיבה גדלה כבת מפונקת של קבלן עשיר במגד'ל שאמס, הגדול והליברלי בין כפרי הדרוזים ברמת הגולן. כשביקשה הנערה המתבגרת מאביה שיקנה לה מחשב, התנה זאת בכך שתיקח קורס, ותלמד להשתמש בו כהלכה. הקורס היחידי שנמצא בכל האזור היה בבוקעתה, שהוא מסתבר הכפר השמרני ביותר בקרב כפרי הדרוזים בגולן. כשהגיעה נסיבה למפגש הראשון של הקורס, שמנה חמישה תלמידים בלבד במרכז הכפר, נעצר בסמוך אוטובוס עם סטודנטים בני הכפר, שסיימו את לימודיהם ושבו מסוריה. ביניהם היה מהנדס נחמד וצעיר, אם כי מבוגר ממנה ב -15 שנה, שידע מיד שיפת העיניים הזאת תהיה אשתו. הוא בא לחזר אחריה בשיעורים, מפנק אותה ב "במבה" ושוקולדים. וכמו שאמרה והצחיקה את כולנו: " אז עוד לא ידעתי שיש גם שוקולד מריר".

IMG_20190405_134536_768x1024

האשה, גם יפה, גם אופה, וגם יזמית במלוא מובן המילה. היא הצליחה מתוך מציאות כלכלית קשה אליה נקלעה המשפחה, להמציא את עצמה ואת הפרנסות כל פעם מחדש. הולכת עם אמביציה אינסופית ואינטואיציה מדויקת. כך התחילה לפקח על גברים שעבדו כפועלי קטיף, מה שלא מקובל בעדה. לצורך כך נעזרה באביה שלקח אותה מפה לשם, ומשם לפה, עד שהחליטה שלמרות מה שמקובל, או ליתר דיוק מה שלא מקובל בכפר בוקעתה, היא עושה רישיון נהיגה. המעשה הזה נעשה בחשאי ובמהירות בגליל, ובא לכפר כעובדה מוגמרת, שגררה אף היא חרם ונידוי, גם מבני המשפחה הקרובה.

נסיבה לא התבלבלה לא מהמציאות, לא מהסנקציות, ולא מזה שבמקביל לזה שהיא מספרת לנו את סיפורה, הגיעו אל הבית עוד ועוד קבוצות. עוד קבוצה, עוד מנה ועוד סיפור, והכל בחיוך רחב. וכששאלתי אותה מה הפרויקט הבא שלה, כבר היתה תשובה סדורה ערוכה על לשונה.

New Doc 2019-04-07 16.34.42_1_730x1024

 כשביקשתי ממנה את כרטיס הביקור שלה, כדי שתהיה לי דרך להעביר אליה את הכתבה שהחלטתי בו במקום לכתוב עליה, עמדתי לרגע לשוחח עם בעלה, שהחזיק כל אותה עת בידיו את הקומקום הגדול, עם התה המהביל המתובל בקינמון, בודק אם מישהו מהאורחים רוצה תוספת. הוא אמר לי בחיוך נבון את מה שאני יודעת מזמן, כדי שתהיה אשה מצליחה, צריך קודם כל בעל מספיק מוצלח, שיכיר בערכה, ושיאפשר לה להצליח.

IMG_20190330_140632_1024x768

אז ממה הופתעתי? מהעובדה שתוך שנייה אחת, למרות השונות לכאורה, הרגשתי קרבה כל כך גדולה אל נסיבה. נסיבה האם שעשתה הכל כדי לגדל בביטחון את ילדיה. נסיבה האם שכמו כל אם יהודייה, גאה בהישגיהם של בניה, אחד עורך- דין, אחד מהנדס, ואחד רופא בהתמחות בבית חולים במרכז הארץ. כן, הוא הרופא שלמד בסוריה, ומחר יטפל בהורים של אחד מאיתנו, ובטח גם בזקנה השוכבת נשכחת במסדרון, עוד מאחת ממערכות הבחירות הקודמות. הזדהיתי עם האשה שהמציאה את עצמה מחדש שוב ושוב, כדי לתת יד אמיצה לבעלה ולהוציא יחד את המשפחה מהמשבר הכלכלי אליו נקלעו. נסיבה ובעלה לא גדלו בקיבוץ, גם לא בעמק, ולא ממש בישראל, אבל אנחנו כולנו כל כך דומים, כבני אדם.

אז מחר, כשנלך כולנו להצביע בקלפי, ונלך, נזכור שיש מקום לכולם גברים ונשים, יהודים וערבים, קיבוצניקים ועירוניים, חילונים ודתיים, שמאלנים  וימנים, מזרחיים ואשכנזים, כולנו בני אדם. אז די לפלגנות, לביטול האחר, רק כי הוא אחר, ודי עם הסכסכנות, ליבוי היצרים והחרמות . אולי ננסה קצת את הדרך של קבלה, אהבה, רצון טוב, ראיית הזולת, כבוד הדדי  ושאיפה אמיתית לשלווה, שלום ובטחון

יאללה, לכו להצביע!

IMG_20190330_134008_1024x768

______________________________

התמונות כולן צולמו על ידי בני ובנות "טיפול 33", ונלקחו מקבוצת הווטסאפ

תמונה 1-הקבוצה בנחל עיון

תמונה 2-ארוחת הערב המשותפת אצל אורית וניצן רוזנבליט במטולה

תמונה 3-אורית, אודט ,מיקה ומרים באחד המפלים בנחל עיון

תמונה 4-החבורה מסבה על שולחנה של נסיבה.

תמונות 5,8-דוגמיות של האוכל הטעים.

תמונה 6-הפירסום של נסיבה.

תמונה 7-המארחים נסיבה ובעלה.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.