הבלוג של מיכל יפה

עניינימים

שונאת לכתוב, אוהבת לערוך ומתמחה בלראות את התמונה הקטנה

עדכונים:

פוסטים: 154

עוקבים: 152

החל מאוגוסט 2011

או: איך מצאתי את עצמי רצה ברחובות תל אביב עם גופיית רשת כתומה ובלון אדום

25/02/2017

16819105_10155024634002346_5667843211162860739_o

ואז הוא פתאום שתק ולאחר דקה אמר: “יש לי רעיון. למה שלא תהיי פייסרית במרוץ בעוד שלושה שבועות?”.

שנה ורבע לפני כן

אני חייבת להגיד שההחלטה להתחיל לרוץ לא היתה ממניעים ספורטיביים טהורים. כלומר ניסיון קודם להתחיל לרוץ הסתיים בכאבי ברכיים ושכנעתי את עצמי שזה לא בשבילי. אבל אז היה פרויקט גדול של סלונה ואדידס, שבמסגרתו לקחו 100 נשים, חילקו אותנו לארבע קבוצות והתאמנו לקראת המרוץ של שנה שעברה – במקצים של 5 או 10 ק”מ (+כמה שרצו כבר בעבר ועשו את החצי), ומה שדירבן אותי להשתתף בפרויקט לא היתה האפשרות להוכיח לעצמי שאני יכולה לרוץ, כמו שנשים אחרות אמרו (וגם אני פה ושם שיקרתי בעניין), אלא שפע המתנות שהרעיפו עלינו מאדידס.

זה לא היה קל. היה לי קשה הרבה יותר מלאחרות, ובמרוץ עצמו, שבו רצתי 5 ק”מ, סבלתי מכל רגע, אבל בשלב ההוא כבר היה לי ברור שאני פה בשביל להישאר. אבל לא בקבוצה. אמרתי שזה לא בשבילי ושאני רוצה להמשיך לרוץ לבד.

מכירים את האנשים האלה שהכל הולך להם בקלות? אם כן, תמסרו להם שאני קצת שונאת אותם. כי בכל מה שנוגע לריצה אני כנראה נועדתי לזרוע בדמעה ולחכות הרבה זמן לקציר. או בעברית: חודש אחר כך נתפס לי הגב. והוא לא השתחרר. ולא השתחרר. ולא השתחרר. ויכולתי לתפקד ככה, ולפעמים היה יותר טוב או פחות טוב, אבל זה הציק לי כל הזמן וגם לא ממש רצתי.

ואז היוניברס, כלומר פייסבוק (שזה די דומה בימינו), שלח אלי את רן שילון. את רן הכרתי כשהגיע להיות מאמן מחליף באותו פרויקט של אדידס, אבל פגישתנו המחודשת לא היתה קשורה לענייני ריצה, אלא לעובדה שהוא התחיל לטפל בשיאצו וברפואה סינית. תוך שני טיפולים הוא שחרר לי את הגב ואז גם חזרתי לרוץ. בשלב הראשון לבד, אבל בהמשך הצטרפתי פעם בשבוע לאימונים של אנדיור, שקצת מעליב לקרוא לה “קבוצת ריצה”, כי זה הרבה יותר מזה. אנדיור, אגב, אחראים בשנים האחרונות על אספקת הפייסרים למקצים השונים במרתון ת”א ובמרוץ הלילה, וזה מחזיר אותי לתחילת הפוסט הזה.

16836177_1098348983609368_1812150998590454585_o

הדבר הראשון שעשיתי למחרת ההצעה להיות פייסרית של 75 דקות היתה, ובכן, לרוץ 10 ק”מ ב-75 דקות. זה טפשי, כי לא היתה לי סיבה לא להצליח לעשות את זה, ובכל זאת הייתי צריכה לראות את זה בעיניים ולהרגיש את זה ברגליים.

את יתר שלושת השבועות העברתי באימונים על שמירת הקצב הזה, שהוא אטי בערך בדקה יותר לקילומטר מהקצב הטבעי שלי. וכן, זה מאתגר למדי ודרש ממני לרוץ בצעדים קטנים-קטנים-קטנים. אבל בואו לא נהפוך את זה לסיפור גבורה, זה עדיין יותר קל מאשר לרוץ מהר ובשביל הסבולת לב-ריאה שלי מדובר היה בשלושה שבועות של מנוחה. ומצד שני גם אל תאמינו יותר מדי לפאסון שלי, בשבוע שלפני המרוץ התרגשתי בטירוף, כולל החלום הקלאסי בלילה שלפני, שאני מגיעה לקו הזינוק ומגלה שאני בג’ינס ובנעלי בית ולא בבגדי ריצה.

בוקר טוב, אני מיכל ואני אהיה הפייסרית שלכם להיום

יום שישי, כמעט תשע וחצי. המקצה השלישי יצא לדרכו ואנשי המקצה הרביעי, שבו רצתי, התחילו להתקדם לכיוון שער הזינוק. בעודי מחכה שהטור יתקדם, כי הייתי אמורה לרוץ מאחור, הגיעו שתי בנות ונעמדו לידי. “אתן מחכות לי?”, שאלתי אותן. “כן”, הן אמרו, וההתרגשות התחלפה בשמחה.

אחת מהן נעלמה די מהר, אבל השנייה המשיכה לרוץ איתי לאורך כל הדרך, ובעצם זכתה לפייסרית פרטית. כלומר היו עוד אנשים מאחורי שכנראה נעזרו בי, ולו רק לצורך ידיעה מה הקצב שלי. אני יודעת, כי יש את העניין הזה שאנשים מדברים עלייך מאחורי גבך כאילו את לא שם. (עדכון: אחרי פרסום הפוסט הזה גיליתי עוד מישהי שרצה לידי והצליחה ככה לשפר את זמן הריצה שלה, אז יאיי!).

הבחורה שליוויתי, שאחרי 5 ק”מ ביחד גם נזכרתי לשאול אותה איך קוראים לה, והתברר ששמה מיכל, דווקא כן דיברה איתי, כלומר אני איתה, ושמחתי מאוד לשמוע שזאת הפעם הראשונה בחייה שהיא רצה 10 ק”מ. נראה לי שעשיתי עבודה טובה בללוות אותה. זה נמשך עד 300 מטר לסיום (ניסיתי לשכנע אותה להאיץ עוד קודם, אבל היא קצת חששה) ואז היא הודתה לי ואצה לה לדרכה.

לא יודעת מה שם המשפחה שלה, ולכו תמצאו מיכל אחת בערימת שחת, אבל אם היא תקרא את זה רציתי להגיד לה שגם אני מודה לה והיתה לי זכות וכיף ללוות אותה.

אגב, הבלון שלי היה פחות בעניין של לרוץ ובסיבוב לדיזנגוף הוא ניצל את העובדה שרצתי סמוך לגדר, ירד למטה, חתך לעצמו את החוט וברח.

עוד מהבלוג של מיכל יפה

תצוגה מקדימה

עגבניות מיובשות בשמן זית ותבלינים

כן כן, הכי טוב לייבש עגבניות בשמש, אבל למרות שזה יותר רומנטי (וזול), לא תמיד אפשר. מזל, אם כך, שיש תנורים בעולם. וככה זה הולך: לוקחים עגבניות שרי וחוצים אותן לאורך. כלומר אם יש...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אייל גולן: כמה מטומטם אפשר להיות?

ונגיד שהוא לא ידע. נגיד. כלומר יכולתי לכתוב פה פוסט שלם על למה כשאישה - בכל גיל - שוכבת עם יותר מגבר אחד, ועוד כאלה שלא מכירים אותה, ויותר מפעם אחת, זה בכל מקרה מעיד על בעיה לא קטנה, וכל גבר עם מעט שכל בקודקודו אמור לסרב לעשות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

וידאו: מי יעזור לילד ברחוב?

יותר מ-20 מיליון איש צפו בסרטון שהציג ניסוי חברתי שבמסגרתו עמד ילד ברחוב בניו יורק בקור של מינוס 15 מעלות, כשלגופו רק ג'ינס וטי-שירט קרועים ובידו שקית ניילון אחת להתכסות בה. העוברים והשבים התעלמו ממנו במשך שעתיים, ואז קרה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה