הבלוג של מעין

אל המעין

שנים שנאתי את השיר הזה (אל המעין בא גדי קטן...) כל טיול שנתי הילדים היו מתחילים לפצוח בשירה קולנית ואני יושבת בקצה האוטובוס מנסה להתחפר בכיסא מקווה שאולי תפער הרצפה חור ותעלים אותי. מאז קצת גדלתי, היום אני דוקא אוהבת את השם... +עוד

שנים שנאתי את השיר הזה (אל המעין בא גדי קטן...) כל טיול שנתי הילדים היו מתחילים לפצוח בשירה קולנית ואני יושבת בקצה האוטובוס מנסה להתחפר בכיסא מקווה שאולי תפער הרצפה חור ותעלים אותי. מאז קצת גדלתי, היום אני דוקא אוהבת את השם שלי... וכן, אני מעין עם יוד אחת. אמא להראל, רועי, נועה וגלעד, ותוספת קטנה שהצטרפה למשפחה בשם צ'יקו.

עדכונים:

פוסטים: 14

החל מדצמבר 2014

פתאום ראיתי את עצמי מהצד, נלחמת בפחדים שלי, ולא בהצלחה. במקום לתת להם לחלוף כמו גל, אני נאבקת בהם, נאחזת ולא מרפה, מנסה לשלוט בהם עד שיסכימו להיכנע. במקרה הזה, אני נכנעתי, הפרפר נעלם במסתור כלשהו בתוך חדר האמבטיה, ולא ראיתי אותו יותר. רק מראה הכיור המרוסק יום אחר יום מהווה תזכורת מרה לדרך ההתמודדות שלי עם הפחד.

17/01/2016

באישון לילה אני מנסה להילחם בפרפר לילה, מהגדולים והשחורים האלו, שתמיד פחדתי מהם כילדה.
הוא נעמד מול המקלחת, בחיבור בין הקיר לתקרה. יכולתי להתקלח וזה לא היה מטריד אותו כהוא זה, אבל משהו בי לא הניח לזה. הנוכחות שלו בחדר הקטן הפכה להיות ענקית בעיניי והרגשתי שאני חייבת להיפטר ממנו, ולהוציא אותו מהחדר.
פתחתי את חלון חדר האמבטיה, הסטתי את התריסים, ולקחתי מגבת קטנה. מנסה לקפוץ מספיק גבוה כדי להזיז אותו משם. הוא בשלו, לא זז. כל נפנופי המגבת לא עזרו, לא עושה כל סימן של לצאת מהחלון.
הוא נצמד לאור שבקע מהמנורה, אז החלטתי לכבות את האור ולהמשיך לאיים עליו במגבת עד שיסתלק. נמאס לו ממני כנראה כי הוא שינה מיקום אבל לא הצלחתי בשום אופן להוציא אותו מהחלון.
הפתעתי אותו והדלקתי את האור, וברגע אחד ניתרתי לעברו והמגבת שבידי התעופפה, נתלתה על המנורה, אני רואה אותן כמו בהילוך איטי מתנדנדות, ואז ובקול חבטה אדירה צנחו להן יחד המגבת והמנורה אל הכיור, שהתנפץ לרסיסים. רק הבום החזק הזה הצליח לעצור אותי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות באותו רגע.
פתאום ראיתי את עצמי מהצד, נלחמת בפחדים שלי, ולא בהצלחה. במקום לתת להם לחלוף כמו גל, אני נאבקת בהם, נאחזת ולא מרפה, מנסה לשלוט בהם עד שיסכימו להיכנע. במקרה הזה, אני נכנעתי, הפרפר נעלם במסתור כלשהו בתוך חדר האמבטיה, ולא ראיתי אותו יותר. רק מראה הכיור המרוסק יום אחר יום מהווה תזכורת מרה לדרך ההתמודדות שלי עם הפחד.
אני לא שונה מהפרפר האומלל הזה, שניסיתי בכוח לדחוף אל העולם בחוץ. כמוני, הוא מעדיף להיצמד למקום הבטוח והמוגן. מה כבר יש לו לחפש שם בחושך. גם אני לא מסוגלת עדין לצאת אל הלא נודע, מסרבת לקפוץ למים.

לפני שנה בדיוק נפל האסימון של מה אני לא רוצה יותר בחיים שלי, איזו עבודה וסגנון חיים אני לא מחפשת יותר. מה ששירת אותי נאמנה כל כך הרבה שנים, לא משרת אותי יותר, לא מאפשר לי לראות מה יש מעבר לאופק, אילו הזדמנויות נמצאות שם בשבילי, ואילו יכולות רדומות בתוכי יכולות להתעורר.
פשוט לומר מה “לא”. הרבה יותר מסובך לומר מה “כן”.
נבהלתי מעצמי, איך רגע קצר של תחושה חזקה ובהירה לגבי עצמי, הופך לרגע ארוך של חוסר וודאות וכאוס מוחלט. הבנתי שלא יועילו פה כל החפירות וההתעקשות לנסות ולהבין מה אני כן רוצה, כי מה שאני לא מכירה, לא יודעת בכלל איך הוא מרגיש, לא אדע גם לחפש אותו. אני יודעת לחפש רק את מה שמוכר לי. בלית ברירה, נכנעתי לרעיון שכאשר זה יגיע, פשוט אדע. לא נותר לי אלא לשמור על ראש פתוח ולאפשר להזדמנויות מכיוונים שונים להגיע אליי.

מישהו אמר לי פעם שכמעט כל דבר בחיים אפשר לראות בצורת משפך. בהתחלה הרבה דברים נכנסים לתוך החלל הרחב, נזרקים פנימה בערבוביה, לא כל כך ברור הקשר ביניהם, ומה ייצא בסוף מכל החיבורים האלו. מן שלב כזה של תוהו ובוהו, שכמה שלא נהפוך בו, הדברים לא מתחברים לכדי משהו מוצק ולא נראה שיש בהם כל הגיון. זהו זמן לחכות ולהתאזר בסבלנות. ולמי בכלל יש סבלנות? בטח לא לי.
אני בשלב הדגירה זמן רב, כמה חודשים טובים, קוראת ספרים, מאמרים, מחפשת מקורות השראה, מנסה להבין מה החוט המקשר בין כל אלו. מחשבות מפוזרות משייטות לי בראש במעגלים. יש רגע של כמעט הארה שנדמה לי שתפסתי קצה חוט, והרבה רגעים של ייאוש ותסכול, שבא לי פשוט לשבור את הכלים. שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה לצאת לדרך הזאת, מה היה לי כל כך רע במסלול הקודם, למה הווייז שלי החליט לחשב מסלול מחדש.
מזכירה לעצמי שכולם תמיד אומרים “שחשוב ליהנות מהדרך”. איזו דרך בדיוק? אני מרגישה שהעיניים שלי מכוסות והמסך עוד לא עלה. “תנצרי את החוויה, עוד תצחקי עליה” אני אומרת לעצמי דווקא כשממש בא לי לבכות.

פרפר לילה - פרד בראונשטיין - אדמה יוצרת

מכל הנכסים שיש לי, אחד התברר מאוד משמעותי, ודווקא בו לא הייתי חזקה, והוא אמונה. אמונה היא כמו שריר שצריך לחזק כל הזמן, בעיקר בעתות משבר. להבין שהכל מדויק, שלפעמים צריך רק סבלנות, זמן להבשיל, להסכים לסמוך שהכל יסתדר. אבל לסמוך באמת, לא ב”כאילו”, פשוט לשחרר, להרפות ולא להיאחז. זה נראה בלתי אפשרי, אנחנו יצורים של שליטה, זה ממש נגד האינסטינקט שלנו.
נכנסתי לאוטו, מצב הרוח כבר ידע ימים טובים יותר, הראש נפוח מרוב התחבטויות, האמונה שוב עומדת למבחן. מסכנה, בכמה מבחנים אני מעמידה אותה. בשנייה שאני מדליקה את הרדיו בוקע שיר שלא משאיר ספק, גם הספק הקל מתפוגג ביחד איתו, “עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה” כך דודו טסה שר, ואני מחליטה שזה הסטיקר איתו אני מתקדמת צעד צעד, ויהי מה.

הרגע ההוא שפתאום ראיתי, ממש ראיתי, את החוט שעובר בין כל הדברים, שאוסף את כל המילים והמחשבות לצורה ברורה ואפשר לגעת בה היה מרגש במיוחד. פתאום נוצרה תמונה, אמנם עם פיקסלים ונקודות, אבל תמונה. הרגשתי באותו הרגע על הגל, קרובה מתמיד להגשמה, עוד מעט אצא החוצה לעולם בקול תרועה רמה. לא שיערתי ש”העוד מעט” יכול להימשך כמו נצח.
חזרתי לתוך המשפך, הפעם אל החלק הצר שלו. הוא לא יכול להכיל הרבה, אני חייבת להשאיר דברים מיותרים בחוץ, להדק היטב את המחשבות, לדייק, לחדד ולזקק. כמה שזה קשה. לפעמים בלתי נסבל. כאילו והתרחקתי לגמרי מהרעיון שהיה לי. אני מזכירה לעצמי שאני כמו בלידה, התינוק בתעלה, והכל לוחץ מסביב, אבל בסוף הוא יוצא החוצה, ממשיכים הלאה, כי אין דרך חזרה.

אני בתוך תא הטייס, על ראשי קסדה, אני קולטת לפניי מיליון כפתורים, כולם מתערבבים בסחרור מול עיניי. לא מבינה מה בדיוק אני עושה פה. מנסה לקום מהמושב, אבל משהו עוצר בעדי, הכל סגור, אין שום דרך יציאה. כפות ידיי מתחילות להזיע, הלב דופק בקצב מואץ. “שמישהו יוציא אותי מפה” אני מתחננת, אבל אין מי שישמע. פוקדת על עצמי להתעורר מהחלום, אבל מגלה שאני ערה לגמרי. קשה לי לנשום, כל נשימה עולה לי במאמץ, אני חייבת למצוא דרך מילוט, ולמה אין פה אף אחד שיעזור לי. באוזניה אני שומעת דיבורים, מרוב לחץ אוזניי נאטמות כדי לא לשמוע דבר, רק מילה אחת הצליחה לחדור אליי “שיגור”. “אני לא יודעת איך” אני בוכה בקשר, בבקשה תעשו שהסיוט הזה ייגמר. אני עוצמת עיניים. הקול ממשיך לצעוק “שיגור”, אני לוחצת על כפתור בעיניים עצומות 10, 9 , 8, “אולי לחצתי על כפתור לא נכון” אני מקווה, 7, 6, 5, “אולי תהיה תקלה והמטוס לא ימריא” אני מייחלת, 4, 3, 2, 1… פותחת לאט, לאט עיניים לגלות שהמראתי.

בסוף מתרגלים להכל דודו טסה

עוד מהבלוג של מעין

עוד 30 יום

עוד 30 ימים אני נפרדת מעשור, עשור שהתחיל בפרידה מאבי, עשור שנגמר בלידה החדשה שלי, עשור שבו האמנתי שאני כבר יודעת על עצמי הכל , עשור שבו הבנתי שאני בעצם לא יודעת כלום, עשור שבו התאהבתי בקריירה והתמכרתי אליה כמו פרפר הנמשך...

תגובות

פורסם לפני 5 years

פסק זמן

לקחתי פסק זמן כדי להכיר את עצמי, לקחתי פסק זמן בשביל לשאול האם אלו החיים שדמיינתי לעצמי, למרות שנראו על פניו מאוד מלאים, משגשגים ומאושרים. לקחתי פסק זמן בשביל ללמוד להכיר מההתחלה את בעלי והילדים, לקחתי פסק זמן בגלל...

תגובות

פורסם לפני 5 years

דמייני

"דמייני שאת שלוש שנים בבית..."  היא מנסה להוביל אותי לנתיב הנגדי,  שבו כולם נוסעים בשקט, בביטחון ושלווה, ובלי למהר לשום מקום. צחקקתי קצת בהיסטריה. "למה את צוחקת?" היא שואלת אותי. "כי זה לא הגיוני וזה לא יקרה, לי בכל אופן!" "ממה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה