Saloona

אין, המקום עושה את זה. יקב כרמל בזכרון-יעקב על מרתפיו הארוכים, מיכליו הדוממים, הקרירות העדינה והאלגנצה של סוף המאה התשע-עשרה מניב המון דברים טובים. כל מה שצריך הוא חומר גלם משובח ואת השכל לעזור במידה הנכונה ולתת לדברים לקרות בזמנם. אם הברון הקבור לא רחוק היה רואה את מה שקורה שם היום, ודאי שהיה מרוצה

בסיר על הכיריים נחה שארית ציר-בשר שבתוכו התבשלו פיסות בקר, עוף ונקניקיות עגל, אליהן נוספו פיסות בשר נימוח מהבישול המקורי ועוד כמה שעות של שיחת-נשים. לא עזר כמה הצעתי, כמה אמרתי שכדאי, הן כבר היו שבעות מדי ובדרך למיטה. היחידה שבחודי-הבשלנות החדים שלה הבחינה בהזדמנות הייתה ‘הגרגרנית’. היא אספה לה קופסה ואני לקחתי את שארית

בסוף הרשומה הזו יש שתי הצעות מעשיות. קודם סיפור: ישבנו כמה חבר’ה. "הייתם ברוטשילד?" נו בטח. כוווולם היו ברוטשילד חוץ ממני. עברתי שם כמה פעמים בדרך למשהו אבל לא נכנסתי, לא יכולה. יודעת מה קורה כי אין אחד שלא מספר לי. במקביל, מדיה חברתית תופסת חלק מרכזי בעיסוקים שלי ואני רואה את הפידים. "את לא

אני קוראת את המילים, מתבוננת על התמונות ועל סרטוני הווידיאו ועולה בי הזעם, בא לי להקיא על טונות של צביעות. לא רוצה לקלקל לאף אחד את השמחה, אבל יש כאלה שלא יכולים לשמוח בינתיים. שנים של התעלמות ממצוקות בסיסיות לא רק על-ידי ממשלות ועושי דברן אלא גם ובעיקר על-ידי אזרחים מן השורה, מרחיקים אותי עכשיו

מועדון הטועמות, מפגש מסכם. הפעם לא עזר לנו – כל ניסיון לחלץ מנבחרת ‘כרמל’ מה הן מבשלות לא עלה יפה. הן הגנו כחומה בצורה על הסוד וישבו אחת לשנייה על הפה כדי שלא נעשה להן חלילה תרגיל הפרד ומשול ולא שלא ניסינו. שבוע קודם הגיעה דרישה לתאריכי לידה ושם מלא כפי שנרשם במקור בספרי רשם

מסעדת הצלבנים יושבת בטריטוריה מורכבת: מסעדת-דגים, לא עממית אבל גם לא צריך לשבור תכנית חיסכון בשבילה, על הים, עם הגב לעתיקות, רומנטיקה, חתולים, פגישות עסקים, ארוחות יום הולדת משפחתיות, ארוחות חברים וזוגיות. לאן למיין אותה בדיוק יהיה קשה להחליט ולכן קבעתי לי כלל אצבע לגביה – אם רוצים לא לפספס ויש חשש כזה, מסעדת הצלבנים.

הסיפור הזה הוא עוד אפיזודה במסע טעימות היין שלנו. עד עכשיו היו בו יקבי כרמל בזכרון יעקב, ‘שישקו’ ו’רפאל’ תל אביב, היאכטה ‘מיקה’ בין הרצליה לנתניה, מירה, רותי, יפעת, נעמה מצד כרמל, מיכל, ענת, הדס ואני מצד סלונה, עוד מלווים חביבים, מרב עם המצלמה שנוספה לאחרונה, המון בקבוקי יין, פינוק, צהלות שמחה ואלגנצה. הפעם נוספו

בכל פעם שאני עולה על הים, משהו משתחרר בי, נושר לתוך המצולות. לב-ים שנראה כמו מלכודת שאי-אפשר לברוח ממנה הוא עבורי רחם אינסופית של נחמה. מה שעבור אחרים הוא סוף-דרך לי היא דרך לעוד מקום. כן, אני יודעת שרחם וים הן מילים בזכר. הרומן שלי עם הים לא ארוך אבל מרגע שהחל, האהבה משחררת חבלים

על מדרגות הכניסה של מלון המלך דוד בתל-אביב נבלעתי לתוך המון גברים גבוהים, דוברי גרמנית כולם. אין לי מושג למה הם חיכו אבל לעבור ביניהם היה כמו לעבור ביער דיילות דיוטי-פרי, רק שבמקום להדיף ריח מבקבוקים קטנים הם הדיפו ריח מבקבוקים גדולים. לקונסיירז’ היו מספיק רמזים להבין שאני לא חלק מהעניין ובחיוך רחב הוא הפנה

אחרי ששתינו, אכלנו והתמלאנו בועות מצחיקות יממה אחרי יום האישה הבינלאומי, המסקנה הייתה בלתי נמנעת: יש לכונן את יום הגבר הבינלאומי. רותי ואני בעד, גם להם מגיע לקרוא על עצמם שהם התקדמו ומתמודדים יפה מאז ימי המערות. על אלמנות השמפניה כבר קראתן, על דום פריניון גם. שמנה לב שיש לא מעט משקאות שהמציאו נזירים משועממים.