Saloona

• >> לימור שיפוני, 26/12/2010
• הוסף תגובה
• 0

בשבת לקח אותי הכבאי הפרטי שלי לראות את הכרמל שאחרי. כשהגענו לצומת בית אורן הסתבר שזה לא היה רעיון מקורי – מזג האוויר הנעים הוציא את כולנו מהבתים והסקרנות למה שהתחולל שם עדיין לא עברה. אצלנו זו הסקרנות והצער, אצלו זה האדרנלין שעדיין לא נרגע, הסיפור שמתגלגל בראש שוב ושוב, סיפור שנדמה לו שיש לו והוא עדיין לא מבין שהוא בינתיים, עד שיעבור הזמן, עדיין של הסיפור.

לאט לאט טיפס טור המכוניות לאורך הכביש המתפתל. הרושם הראשוני מוזר – אחרי השריפה והגשם והשמש, לא רואים את הדרמה. בדמיון היה לי משהו שטוח לגמרי, שחור, חרב עד עפר ואפר. במקום, ראיתי שבילים מתפתלים לאורך הגבעות הנישאות, צלע הר מבהיקה בשמש, שטחי אדמה שרופים, הנה בית אורן וגם הרבה מאוד עצים ירוקים. "זה שאת רואה את כל הדברים האלה, זה מה שלא בסדר. לפני, ראו רק עצים". הגענו לנקודה ממנה רואים את המקום ההוא שלא נסענו אליו בסופו של עניין – צפוף מדי, נבוא בפעם אחרת. כלא דמון ממש ליד וניצנוצים של טור מכוניות כפול שם מרחוק, איפה שאנשים לא יכולים שלא לעצור.

בצומת של יערות הכרמל חתכנו ימינה. הוא ניסה למצוא דרך להסביר לי מה קרה. מיד אחרי אחד הפיתולים הוא עצר את המכונית וירדנו. "את רואה את גבעת וולפסון מימין? את בניין האוניברסיטה באופק? את בית אורן? את המשך הרכס? עכשיו תנסי לדמיין את כל התמונה הזו בוערת בגובה חמישים מטר. זה מה שהיה".

המשכנו ליערות הכרמל. האש השחירה את ליבם של העצים סביב המבנה והוא נשאר עומד על מקומו, כמעט לא נגוע. אצבעות שחורות גרומות של צמחייה משנית בכל מקום, עצים מפוארים עומדים על מקומם מתים זקופים. נסענו להר יללת התנים – החווה אותה נלחם להציל וגם הצליח. אם מסתכלים מקרוב אפשר לראות את רגע המוות של העצים – הרוח המטורפת ייבשה אותם ושימרה את מחול הענפים והאש כמו תנועת חצאית של רקדנית פלמנקו שקפאה בזמן.

המשכנו לרדת בדרכי העפר והוא היה סקרן לעוד פרט בסיפור, איזה חלק בפאזל שלא נפתר עדיין. "מוזר שהרבה עצים נשרפו חזק ממש בתחתית, התייבשו בגובה והעלווה העליונה שלהם ירוקה. האדמה מצד שני, שחורה לגמרי. אני חושב שזו הייתה בעצם שריפת קרקע". כשגברים מתחילים עם דיבור טכני זה בדרך-כלל הרגע להניח להם, אבל במקרה הזה המשכתי איתו עד שבאחד הואדיות גילינו את התשובה – אדמה חרוכה ומושחרת ומעליה עצים ירוקים. "עבר כאן נהר של אש. במקום בו אמורים לזרום מים, זרמה תופת" אמר והמחשבות שלי נדדו לרגע הנורא ההוא.

המשכנו לניר עציון והגענו מאחור. הרפת עומדת כאילו כלום לא היה, הכניסה לימין אורד עצובה ושוממת וברגע שמגיעים לעין-הוד נופל האסימון ברמת האדם היחיד, המשפחה – בתים שרופים לגמרי עומדים לאורך הכביש ואפשר לראות ממש לתוך הכפר כי אין שום דבר שיסתיר את החלק הזה שלו, אפילו לא עלה תאנה יחיד.

אבל הטבע ממשיך בשלו, הוא חי ואם אנחנו חיים בתוכו הוא עובר דרכנו. לפעמים שיירת נמלים המטיילת על השיש במטבח, לפעמים כמה עכבישים שמצאו פינה ולפעמים נהרות אש ומים ואחרי השמש – גם ירוק חדש מבצבץ.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות