Saloona

• >> לימור שיפוני, 12/04/2010
• הוסף תגובה
• 0

כדי להבין את המשך הרשומה הזו, כדאי אולי לקרוא את שואה ודברים שלמדתי מ/על אבא שלי. הרשומה ההיא נכתבה לפני שנה. ממליצה לכם לקרוא גם את התגובות ומה שהסתבר באופן מפתיע תוך כדי הצטברותן, בקישור ששלחה ימימה עברון.

בערב יום השואה השנה, שודר בטלוויזיה הסרט ‘יורק’. הנער שהיה הצעיר בחבורת לוחמי גטו ורשה, מוכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים, שהגיע ארצה, הקים משפחה בקיבוץ מגידו, שכל את בנו איתן במלחמת יום הכיפורים והפך לעד שהקדיש את חייו לזכר השואה. הסרט זז בין כאן לשם, בין הפתיחה בה מספר במאי הסרט על הרגע בו נודע לו על פטירתו של יורק לפני שנה, לקטעים קצרים מהלווייתו של דוד, לקטעי שיח ובעיקר לביקור שם, בפולין, בעיירת הולדתו ובוורשה.

בדברים שכתבתי לפני שנה נאמר שכל תושבי העיירה, 1,500 במספר נספו באותו יום. העבירו אותם את פסי מסילת הרכבת לתוך היער וירו בכולם, עד האחרון. פתאום אני רואה את הסרט על יורק שהיה שם באותו היום. איש אחד ששרד. באותו רגע, כאילו נפתחה עבורי הזדמנות חדשה לעוף אחורה בזמן למקומות עליהם שמעתי רק ברגע האחרון ועוד בצבעוני. הרשומה הזו נכתבת תחת הרושם שהזדמנות כזו יכולה ליצור, כי אני עצמי, אף פעם לא הייתי בפולין.

כמה דקות אחרי פתיחת הסרט הופיעה תחנת רכבת קטנה ועליה מתנוססת המילה ‘אטווצק’ שם העיירה. השם הזניק אותי והסרט התחיל להתגלגל, יורק עם צוות הצילום. אלה רודפים אחרי אדם מבוגר מלא חיים והוא מוליך אותם ממקום למקום, מספר להם סיפורים כאילו שהם מתרחשים באותו רגע, בחיות שלמה, כשרק הבעות פניו ועיניו החדות מעידות על קו מחשבה מקביל המתרחש באותו זמן. לא את כל מה שהיה לו לומר, אמר. יש דברים שאין מה לומר עליהם.

הסיפור שלו מדהים, יכולת ההישרדות שלו אגדית, התבונה, הפיקחות, הכוח הפנימי, החיים במלוא עוזם ופשטותם. כל עוד אתה חי אתה לא מת ואין לך מה לחשוב על מוות בכלל, רק קדימה, קדימה, חיים, בלי לבזבז את הזמן על שטויות מסובכות. אבל ברגע שהתקרב אל הבית בו גרו הוא ובני משפחתו, התמונה השתנתה. גם אני. יכולתי כבר לזהות את אחד הגגות שראיתי בתצלום אז, כשניסיתי לשים יד על הסיפור. הוא לא יכול לשאת את המחשבה להתקרב לשם בכלל. נהיה לו לא טוב.

ראיתי על מה דיבר אבא רק בעקיפין. את העליבות הקיומית בעצם, מול חיים פנימיים שלמים, אהבה ועמל של משפחה בסתם מקום שהוא אובדן גדול בדיוק כמו אם היו מוורשה העיר. את מסילת הרכבת הארורה וכמה היא הייתה קטנה וקרובה לבתים. מרחק הליכה קצר. את היער, עוד יער. חורשה עלובה, אפילו לא משהו שמזכיר את היערות מהאגדות, סתם מקום לשחק בו, סתם מקום לרצוח בו ילדים ולחסל להם את המשחק, סתם. הבתים עוד עומדים שם, חיים בהם אנשים על הדם. אין לי מה לרצות בכלל לנסוע לשם. אין שם יותר זיכרונות לנסות לאסוף בשבילי אחרי שראיתי את הסרט. סוף סיפור.

לא יודעת אם אבי ויורק הכירו זה את זה או נפגשו מעולם. אולי מישהו אחר יודע. לי ניתנה ההזדמנות לראות עוד פעם את המבט הפיקח שבשנייה אחת רואה הכל, את החיות העצומה שברגע אחד מאבדת כוח למשהו שאני רק יכולה לנחש שהוא משהו שאני לא יכולה לתאר כמה הוא חלל אינסופי וחוזרת משם בחזרה כדי להמשיך קדימה, קדימה. כל עוד אתה חי אתה לא מת. יש מה לעשות.

שולחת מכאן את תנחומי למשפחתו של יורק. יש הרבה צער ואין באמת מה לומר.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות