Saloona

• >> לימור שיפוני, 29/04/2010
• הוסף תגובה
• 0

מישהו ביקש שאלמד אותו איך אני חדורת אופטימיות בעניין הגזע האנושי (רשום בפרופיל שלי). הבטחתי שהיום, הנה אני מנסה. הארכתי קצת ובכל זאת הסגנון טלגראפי אולי הזוי לפרקים. בכל מקרה, בסיס לשיחה.

הגזע האנושי – בני אדם וזה כולל את כל מה שאנחנו יכולים לחשוב ולדמיין, להרגיש ולעשות. כולל תכנון וביצוע הפלת מגדלי התאומים, כולל לחבק ילד אבוד של מישהו אחר, כולל לחקור את תופעת הקרינה כדי לסייע לאנושות וגם למות מזה בלי לרשום פטנט על-מנת לאפשר חופש מחקר, כולל לרצוח שכן בגלל שהוא תפס לך מקום חנייה. הכל.

אופטימיות – להסתכל על כל הכוס וגם על חצי הכוס המלאה. להסתכל על כל המנהרה וגם על האור בקצה. אני חיה במנהרה, מנהרה של זמן, הדבר היחיד בחיי שאין לי שליטה עליו כלל. כל מה שאני מניחה בתוכה הוא החיים שלי. אני לא לבד שם יש גם אחרים, גם הם מניחים ואני פוגשת את מה שהם מניחים. מניחים טוב, מניחים רע, מניחים כל-מני.

טוב ורע – יש דבר כזה, אני יודעת זאת היטב, גם אם מצאתי דרכים לעגל פינות או לברוח. לברוח זה למשל לשנות את המשפט מ"להסתכל על חצי הכוס המלאה" ל"לראות את חצי הכוס המלאה", לחשוב שלכל דבר יש נימוק תומך, סיבה מצדיקה, שהאחריות תמיד נמצאת בבחירה שלי, שאני תמיד בוחרת ושכדי להיות אופטימית צריך לקבל את זה.

אני לא מקבלת את זה. אני לא חושבת שאני תמיד בוחרת, לא בכל גיל, לא בכל זמן. יש שם גבול גזרה בין הממשי ללא ממשי, שלי הוא מאוד ברור. משום שאני יודעת שלא רק עבורי יש גבול כזה ושהוא חל על כל בני האדם, אני אופטימית.

מזמינה אותך לנסוק למקום ממנו אני מסתכלת על העולם. יש כאלה שאומרים שאני עפה בגובה שמונים-אלף רגל וחיה בסרט. זה נכון. אני מסתכלת על האנושות ממעוף הציפור והסרט הוא החיים של בני האדם לאורך 6,000 שנים של סיפור סיפורים. בגובה הזה רואים רק את מה שבולט מאוד, את מה שהניחו במנהרה שוב ושוב לאורך הדורות, תבניות חיים שנוצרו מסיבה אחת – כי יש לנו גוף ויום אחד הוא מפסיק להיות. זה גבול הגזרה. מתוך נקודת המבט הזו הסתבר לי שאם מסתכלים על כלל האנושות, אנחנו מניחים יותר טוב מרע, אחרת כבר לא היינו כאן מזמן. לי זה מספיק בתור סיבה לאופטימיות.

כל מה שיתמוך בכך שאנשים יוכלו לחיות את חייהם וליצור חיים חדשים – דמיון וחשיבה, רגש וגוף – בונה עבורי אופטימיות. יש כאלה שאינם יכולים ליצור חיים חדשים בגוף או בחרו שלא לעשות זאת. אם הם יוצרים חיים חדשים בדמיון, בחשיבה וברגש, הם אופטימיות. יש כאלה שיוצרים חיים חדשים בגוף ללא הרף, את השאר הם לא יכולים, גם הם אופטימיות. רק מי שפוגעים באופן ישיר באפשרות להמשך חיים, כולל גוף ודמיון, חשיבה ורגש, הם לא אופטימיות. הסתכל על תולדות האנושות – כמה פעמים זה קרה? מעט. בסיכום הכללי הטוב לוקח, גם אם בדשדוש היומיומי במנהרה זה מרגיש אחרת.

הבנתי מזמן שאני לא אוכל לייצר את כל האופטימיות ושאני גם לא אהיה הנהנית היחידה ממנה כל חיי. הבנתי גם שאני יכולה להשפיע על האופטימיות ולדרך שבחרתי אני קוראת החרב והגביע. זה לא הרעיון שלי, אני חיה לאורו. החרב מסמלת את היכולת לחתוך, לבצע, להוציא לפועל, הגביע הוא היכולת להכיל באופן אינסופי, לשמר את נוזל החיים ושני אלה מתקיימים זה בצד זה. התפקיד שלי הוא לא לפחד להפעיל את שניהם על פי שיקול דעתי ולמדתי לסמוך עליה ולשלם את המחיר הנלווה שהוא חלק מכל עשייה. העשייה היא בכל מקרה החשובה בעיני. בגלל זה גם כתוב בפרופיל שלי שאני עושה המון והכי טוב שאני יכולה באותו רגע. מהו טוב? נושא לרשומה אחרת או המשך שיחה על הרשומה הזו.

תודה ששאלת, שמחתי לגלות שהתשובה ברורה לי. אם ברורה לך ולאחרים – את זה נגלה עוד מעט ויש שתי אפשרויות שאני רואה: לא תהיה תגובה, כן תהיה תגובה, מה שמזכיר לי סיפור/ברכה אירי:

בסופו של עניין יש שני דברים לדאוג עליהם; אם תהיה בריא או תהיה חולה.
כשאתה בריא, אין לך על מה לדאוג.
אבל אם אתה חולה, יש שני דברים לדאוג עליהם; אם תבריא או תמות.
כשאתה מבריא, אין לך על מה לדאוג.
אבל אם אתה מת, יש שני דברים לדאוג עליהם; אם תגיע לגן-עדן או לגיהינום.
כשאתה מגיע לגן-עדן, אין לך על מה לדאוג.
אבל כשאתה מגיע לגיהינום תהייה כל-כך עסוק בללחוץ את ידי כל החברים שלך,
שלא יהיה לך אפילו זמן לדאוג, אז למה לדאוג?

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות