Saloona

• >> לימור שיפוני, 22/07/2010
• 2 תגובות
• 0

חשבתי: מה יישאר אחרי? אין לי מושג ולי כנראה זה גם לא ישנה. זה ישנה לאחרים, לקרובים לי. לכן, מה שיישאר אחרי עבורם זה כנראה מה שבאמת משנה מלכתחילה. אני חושבת שיחסים, חברויות. החלטתי לכתוב לעצמי למה ומה כדי לא לשכוח מה חשוב.

למה נזכרתי בזה פתאום? כי נזכרתי שפעם, כשהלכתי לבקר את סבתי עליה השלום בבית האבות, הייתה שם אישה שישבה בכיסא גלגלים ובכל פעם שניכנס אדם חדש אל מבואת הבניין היא התחילה לזעוק, "הלו, גברת, אין לי חברים!" ולא חדלה עד שניגשו אליה. אז זה היה מוזר ומצחיק באופן כלשהו, פתאום כשנזכרתי הבנתי שצריך להשתדל לא להגיע לשם. זה נשמע בודד ונואש, משעמם ומדכא.

חברויות טובות, טובות לבריאות ומרחיקות מחלות, הן גם משפיעות לטובה על השמחה הפנימית. חברויות לא טובות עושות בדיוק את ההיפך. מכירים את הבוץ השחור שמתיישב על הנשמה כשחברות מתחילה להשתבש? לא בריא. אז כדאי שתהיינה טובות ואלה שלא צריכות להבריא או להיגמר.

אנשים משגשגים בסביבה חברתית טובה וזו לא שייכת לבילויי סוף השבוע שלהם. הם מבלים בסביבה חברתית שעות כל יום, יש בתוכם פחות מתח ולחץ, יש להם פחות ימים "גרועים". חבר אחד או חברה אחת לא מספקים כי כמו שמבן הזוג אי אפשר לדרוש למלא את כל הצרכים הרגשיים שלנו, כך גם מחברים. אנחנו נהנים מכל אחת ואחד מהם בדרך שונה. אם יש לנו רק אחת, יש עליה עומס לא סביר וזה לא הוגן לעשות כזה דבר לחברה טובה. שלוש או ארבע מערכות יחסים משמעותיות בריאות יותר.

אז מה עושים כשרוצים חברים?

מוצאים עניין שדרכו מוצאים אנשים. לא ממשיכים ללכת באותם מסלולים רגילים ונוחים אלא חורגים, חותכים מהנתיב המוכר למסלול חדש. בית קפה אחר, סופרמרקט אחר והכי טוב מסגרת פעילות קבועה חדשה. זה לוקח זמן לעשות חברים אז לוקחים גם אוויר.

מושיטים יד כי אחרת דבר לא יתרחש. זה לא נוח פתאום לחזור לקובייה ההיא מגיל הנעורים – "יבחרו אותי או לא? ישימו לב אלי או שאשאר פרח קיר?" די, גדלנו, כדאי ליזום. התחושה המוזרה עוברת תוך פחות מחמש דקות פחד.

נהיים חברים טובים. כאלה שמקבלים את החברים שלהם כמו שהם אפילו אם הם מאוד שונים, מחפשים את הטוב שבהם, לא את החסרונות. לי למשל יש לא מעט חסרונות כחברה. אני לא עומדת בסטנדרטים המקובלים, אני לא מתקשרת לעיתים קרובות, לא מתעניינת מספיק, אבל אלה שהם חברים טובים שלי יודעים שזה כך. לא מבחירה אגב, אבל זה נראה כאילו שזה הטבע שלי ולא לכל אדם זה פשוט. בחשבון הסופי היחסים בינינו הדדיים גם אם המטבע לא זהה.

הנתונים הסטטיסטיים אומרים שיש נטישה משמעותית של בני נוער בפייסבוק. נטישה כלומר לא סוגרים כרטיס משתמש אבל לא נמצאים שם יותר, הלכו לחפש חברים במקום אחר. הסיבות? חלק אומרים שמשעמם כבר, חלק אומרים שלא כייף לנהל את חיי החברה שלך במקום בו נמצאים גם ההורים וסבתא-סבא וחלק בגלל האלימות. החיים בחוץ מסתבר, פחות אלימים. לעומתם, ההורים וסבתא-סבא דווקא נוהרים יותר למרחב הווירטואלי. נמצא תחליף, נדמה לי של מערכות יחסים.

תפתחו את רשימות החברים שלכם ברשתות ותתבוננו בהן, תמונה אחר תמונה, שם אחר שם. יחסים? חברים? משהו שיכול היה להרגיע את הזקנה מבית האבות?

• תוכן לא ראוי
• 2 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות