Saloona

• >> לימור שיפוני, 13/03/2011
• הוסף תגובה
• 0

נשים רבות מבקשות לעצמן ‘שנה ליד הים’ ומיד עולות שאלות. אותי מהצד של האופטימיות, מעניינת השאלה מה נעשה באותה שנה אם ניקח אותה.

שנה ליד הים הם 365 ימים. בתרבות האסקימוסית העתיקה, כל אישה המגיעה לגיל פוריות פורשת מהשבט לתקופת ימי הווסת והולכת לשבת לבד באוהל או איגלו מרוחק, לפי עונת השנה. את המסורת היא לומדת מאישה מבוגרת ממנה המלווה אותה, עוזרת לה להקים את המקום בו תשב, מביאה עבורה מזון וציוד ומורה לה ‘שבי כאן וחשבי מי את’. זו בקשה נהדרת בעיניי וקשורה בשאלה – מה נעשה בשנה שניקח ליד הים?

בתום חמישה ימים היא חוזרת לשגרה, חודש אחר חודש לאורך כל שנות הפוריות. אחרי שהיא נישאת לאיש ויולדת ילדים, נשים אחרות מטפלות במטלות שלה בזמן הפרישה מהמחנה והיא בתורה עושה את אותו הדבר עבורן. עשיתי חשבון: 365 ימים לחלק לחמשה ימי וסת הם 73 תקופות פרישה חודשיות. 73 חודשים לחלק ל 12 חודשים בשנה הם שש וקצת שנים. ההתבודדות לאותה תקופת זמן – 365 ימים נמשכת אצל האסקימוסיות על פני שש וקצת שנים והן ממשיכות בזה עוד שנים אחר-כך.

אחד הסיפורים היפים בעיני אודות נשים הוא הסיפור על טבעה האמיתי של גוונויביר, אשת המלך ארתור. יופייה של גוונויר המלכה בלתי נתפס ובלתי ניתן להשוואה לאף אישה אחרת. היא לא יפה יותר או פחות, משום שיופייה של אישה אינו צריך להיות נתון להשוואה. הוא יופי הקיים משחר הזמן ויופי שיישאר לתמיד. כשאדם בא לברך אותה, בין אם גבר או אישה, היא יורדת מבימת המלכות שלה ולוחצת את ידך. באותו רגע חשה היד בדקירת קוץ ונרתעת. אז אומרת גוונויביר ‘הדקירה הזו אינה דקירת הקוץ המסתתר מאחורי הפרח היפה. היא דקירה המזכירה לנו את החיים שעלינו לחיות ולא להירתע’.
וירג’יניה וולף דרשה בזכות "חדר משלך" אחרי שהבינה שבעניין טיב האשה לאמיתו היא לא תוכל להגיע לכלל מסקנה. אישה צריכה את המקום והאמצעים להוציא לפועל את הכישרון המיוחד שלה – להיות היא עצמה. אם אין חדר אז לפחות עציץ אחד במרפסת שהוא רק שלה. מקום אותו תעצב כרצונה ולא תשתף בו אחרים.

סיפרתי את הסיפור ממש לפני כמה ימים. על לחייה של אישה צעירה שישבה מולי בין שאר חברותיה, זלגו דמעות. אולי על שנים של השוואה המרתיעה מן החיים ואולי על ההבנה המשחררת שדבריה של גוונויר אמת הם.

כשסיפרתי לו על האסקימוסיות הוא אמר, "אה, זה יותר מדי". דווקא לי זה נראה מתאים. במקום להתווכח שאלתי "מה לדעתך חסר לנשים בעולם בנקודת הזמן הזו?" אחרי הרהור הוא ענה "הערכה". "מאיזה סוג?" רציתי לדעת. "על מי שהן, אני חושב" ושקע לאיזה מבט מעורפל. "את אותו הדבר יכולת לומר על גברים, לא?" "לא," הפתיע אותי "אצל גברים זה משהו אחר. נראה לי שאצל גברים בנקודת הזמן הזו יש עודף. עודף אגו שהם מניחים על כל דבר כמעט וזה לא טוב לנו".

מתכון אפשרי לאופטימיות של נשים בנקודת הזמן הזו:

• מקום משלך בו תוכלי לחשוב לעצמך מי את – להתחיל מכאן.
• את המזון והציוד אותם את צריכה כדי לחיות – כדי להיות בריאה וחזקה.
• חיים ללא רתיעה – כל יום עוד קצת.
• ראיית יופייך המוחלט – זה פשוט כך ואת יכולה להסכים ברגע זה.
• הערכתך אותך – כי אין שום סיבה שלא וכל הסיבות שכן.
• חברת נשים שאינן חברותייך ולא בהכרח בנות גילך – כדי שתעזורנה לך ואת להן.

למי שחושבת שנתתי לגברים "להתחמק": אני לא רואה אותם כמועמדים לתפקיד התוויית או פינוי נתיב של אופטימיות עבור נשים כי זה לא תפקידם ואין להם את הידיעה הדרושה. אנחנו מתעסקים בשתי סוגיות שונות שאינן ניתנות להשוואה ובעיניי ההפרדה הזו צריכה להישמר. נכון, גבר טוב יכול לקחת חלק מופלא בחיי-אישה אבל הוא לעולם לא יהיה וגם לא צריך להיות "החברה הכי טובה".

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות