Saloona

• >> לימור שיפוני, 08/08/2011
• 4 תגובות
• 7

אני קוראת את המילים, מתבוננת על התמונות ועל סרטוני הווידיאו ועולה בי הזעם, בא לי להקיא על טונות של צביעות. לא רוצה לקלקל לאף אחד את השמחה, אבל יש כאלה שלא יכולים לשמוח בינתיים. שנים של התעלמות ממצוקות בסיסיות לא רק על-ידי ממשלות ועושי דברן אלא גם ובעיקר על-ידי אזרחים מן השורה, מרחיקים אותי עכשיו מהיכולת לקחת חלק בהילולה הסוחפת.

מי היא "המדינה" הזו שכולם מדברים אליה עכשיו? אנחנו, האנשים. בינינו יש מספיק שהם חלק מהמנגנון הדורסני ולא רק בעלי-ממון ופוליטיקאים אלא כל מי שחשב ועדיין חושב בסתר ליבו שהוא כבר יקמבן את השכן וירוויח קצת יותר על חשבונו. כל מי שמביט הצידה כשמולו עומד אדם עם בקשה המצביעה על כך שהוא צריך משהו, גם אם זו זכות יסוד או סתם בקשה פשוטה והגיונית ולתוספת בועט בו קצת:

מקור: Dreamstime

על פקידים אטומים בכל המגזרים

על תחפושת המצליחנות וחליפות העסקים המזויפות

על הבלוף הגדול בעניין עדיפות תשלום מזונות לילדים

על בלוף האשראי שמשחקים גם האזרחים

על כל מקרי האונס וההתעללות הנערמים

על משכורות עתק שעוד לא הצלחתי להבין על מה הן משולמות לאיזשהו אדם

על משכורות רעב לאנשים שנותנים את הנשמה ונקרעים

על כל מי שאמר לי שזה עניין של סדר עדיפויות

על כל מי שאמר לי שזה עניין של בחירה שלי

על אנשי מקצוע שלקחו ממני כסף ולא עשו עבורו כלום במקרה הטוב

על מוסר תשלומים בלתי אפשרי

על מוסר עבודה שבלי משקפיים אני לא יכולה לראות אותו כי הוא כל-כך נמוך

על עצלות, יוהרה ומיקור-חוץ של כל פעולת עיכול פשוטה

על אנשים שלא עושים את העבודה שלהם ולא הבנתי מה הם עושים בכלל

על גניבות מכל סוג, על גזירת קופונים וקומבינות

על מיעוטים פחדנים שמעדיפים שמישהו אחר יחטוף את האש ויטפל בהם באותו זמן

על שקרים בכמויות, גדולים וקטנים

על תקשורת שעדיין מכוונת מיקרופונים למה שיביא לה רייטינג ולא נותנת למרואיינים לדבר

על זילות כבוד האדם בתמיכת מסרוני-הצבעה

את אלה ועוד עוולות רבות אחרות לא עושה "המדינה" אלא האזרחים. חלק מהם, מפגינים עכשיו ברחובות, אין לי מושג על מה ובעבור מי בדיוק, גם אם נתנו לזה שמות. וגם על כל מי שאמר לי עד לפני זמן קצר ש ‘אין מה לעשות’, גלגל עיניים כשאמרתי שהכל הולך להתהפך וגלגל אצבע ליד הרקה כשהסתובבתי. מה שאתם רואים עכשיו זו רק ההתחלה, קצה הקרחון של זעם ענק שאין לו את הכוח להתפרץ מרוב עייפות ואין לו את התקציב והפניות לנסוע להפגנה אבל הוא יושב שם ומתחמם, הנהר שמתחת לנהר בסוף יבקע מהבטן. לא קוראים לו "מעמד הביניים" וגם לא "המעמד המרכזי". אלה אנשים רבים מאוד שהחברה דחקה לשוליים בהגדרה "השכבות החלשות". אני, על-פי אותה הגדרה, עם כל הידע, הכישרון והניסיון שיש לי, מתוייגת לשכבה הזו. בינתיים, מה שאני רואה לא מדבר אלי אלא מכעיס אותי ובוחש בשנים של רגשות תסכול על העוולות היומיומיות שאני פוגשת הפוגעות בי וברבים אחרים באופן אישי. כרגע, אני עוד לא מאמינה לכם שאתם באמת מתכוונים.

• תוכן לא ראוי
• 4 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות