הבלוג של לימור שיפוני

לא אובייקטיבית

בלידה של הבת השלישית החלטתי שאני צורחת. ההחלטה הזו שינתה את מסלול חיי. חדורת אופטימיות בעניין הגזע האנושי, אין סיכוי לשנות את דעתי בעניין הזה גם אם חטפתי הרבה מכות ישירות. מה עושה בחיים? המון והכי טוב שאני יכולה באותו... +עוד

בלידה של הבת השלישית החלטתי שאני צורחת. ההחלטה הזו שינתה את מסלול חיי. חדורת אופטימיות בעניין הגזע האנושי, אין סיכוי לשנות את דעתי בעניין הזה גם אם חטפתי הרבה מכות ישירות. מה עושה בחיים? המון והכי טוב שאני יכולה באותו רגע. דואגת ואוהבת לשלוש בנות, חד-הורית שנים רבות וכן, יש מי שנותן פייט ראוי מהצד השני של האנושות.

מנצחת תזמורת, מספרת סיפורים, מאמנת, מנכ"ל The Story Telling Company Inc.

עדכונים:

פוסטים: 11

עוקבים: 80

החל ממרץ 2010

מתישהו לאורך הערב נזכרתי באנקדוטה המופיעה בספר של דניאלה שמי “מטבח, שני חדרים וסלון לא גדול”. דניאלה, שהעידה על עצמה כמי שאינה מתקינה מזון שלוקח יותר זמן להכין אותו מלאכול אותו, הקריבה הקרבה עצומה וחד-פעמית לטובת קוראיה והלכה לראות איך נראה בראנץ’ שלוקח שלושה שבועות להכין אותו – אצל אביבה אס. ולמה נזכרתי? כי בתחילת הערב אצל בושי (שזה מבשמת) ולפחות לפי השיחה הדייקנית בענייני מזונות ומשקאות, דיגדג לי “שלושה שבועות”. בהמשך הערב, בתוך הפעלתנות רבת הערוצים, הצחוקים, חומרי הגלם שנוגעים בהם בידיים באופן בלתי אמצעי, החום האנושי, חום התנור, חום הקיץ והזרימה הנעימה, הרגשתי שהחשש התפוגג. בושי מצאה את החיבור המוצלח בין התעסקות דקדקנית וסקרנית באוכל לבין פרקטיות והיגיון.

אווירה לא חסרה שם וכדי להכניס אתכם אל המסע אני ממליצה לכוון את הרמקולים במחשב לעצמה נעימה, להקליק על הקישור, ולהניח למוסיקה של Evanthia Reboutsika ללוות את הקריאה כמו שהיא ליוותה את כל הערב. ייגמר קטע, יש שם עוד.

הכל מיועד לשימוש

הדבר הראשון שפוגשים אצל בושי הוא הבית. אחרי שעושים כמה סיבובים בכפר-שמריהו, מוצאים בן-אדם והוא אפילו יודע היכן נמצא הרחוב, מגיעים לבית ששמר את צורתו המקורית ולא הפך לחוילה מפלצתית. בכניסה שער קטן שאינו כופה התמצאות בתהליכי זיהוי אלקטרוניים, הרבה צמחיה ודלת הגיונית למעבר אדם. בפנים ערימות נאות של פרקי-חיים, סביבה אישית שנצברה לאורך שנים לטובת דיירי הבית ואורחיהם; חום הנובע מעיצוב לא תקני, פשרות הכרחיות היוצרות חוויה מתקנת נטולת טרנדים או גימיקים עוצרי נשימה.

עם כל זה שעומד שם איזה תנור בישול סופר-דופר שתהרגו אותי אם אני זוכרת איך קוראים לו אבל גם בורה כמוני מזהה איכות כשהיא רואה אותה, מה שתופס את מרבית המקום וחולש על לב המטבח הוא שולחן-אוכל – וזה אומר הרבה. חומרי גלם, מתכונים, טיפים, דיבורים על, יצרנים, טריקים מקצועיים, כלים, אוכל ויין אבל לפני הכל – אנשים. מערכות יחסים המתהוות לאורך הערב, עוד פרק ברקמה המתמשכת של מועדון הטועמות של יקבי כרמל על אורחיהן ומארחיהן. הכוורת נראתה שהיא מרגישה בנוח.

נבחרת האדומים

במטבח של בושי מלמדים לבשל וממנו יוצאים לסיורים קולינריים. מספיק שתציצו באתר שלה ואני לא אצטרך להוסיף מילה בעניין. הכל שם, יפה ומנוסח בבהירות כמו שזה בחיים. בושי הלבישה אותנו בסינרים אדומים, מה שתרם לכמה דברים: לזה שבתמונות אנחנו ממותגות בושי שזה לא רע משום שהצבע הולם כל אישה ואיש, לזה שניכנס לאיזושהי משמעת גם אם אנחנו פורעות במהותנו, לזה שנחמיא לכל הירוק על השולחן ונשלים אותו, לזה שנתרגל לצבע שיופיע לא מעט פעמים באוכל ולזה שבתאורה העמומה ניראה כמו חבורת סוד מסתורית הבוחשת בסירי-קונספירציה.

יחד עם בושי היו לנו שם שלושה בשלנים – בושי, מיכל (הגרגרנית) ובני (מולטובן) בן-ישראל. זה ששרד את סיציליה ועוד למעלה מזה. חוץ מהם היו גם ה’כרמליות’ שגם הן לא בדיוק נזירות-מזון ובורות בענייני משקאות. בנוסף גם שתי מעצבות-פנים יש לנו ואחת שהיא מעצבת תאטרון וסטייליסטית בין שאר עיסוקיה. שתיים נעדרו וגם הן עוסקות בעיצוב/צילום ושאר עניינים ויזואליים הקשורים באורחות-חיים. משום שנשארתי לבד מול כל ה”מבינים” האלה החלטתי שלטובת אנשים רגילים כמוני אנסה לשים לב טוב-טוב לעל מה מדברים אנשים כאלה כשהם מתאספים יחד.

אדום-ירוק בכל מקום

אחרי שהקשבתי בתשומת לב הסתבר לי שיש דאגות שאין לי בחיים. רביכות ומטרפות, למשל. חיתוך חם של בשר, למשל. בושי מראה לנו כלים שברור לי שהם הגיוניים, מועילים ויעילים אבל אצלי זה עורר התפעמות זהה לזו שהתעוררה תוך שיטוט במוזיאון הארמדה הספרדית במאדריד – התפעמות אודות כוח היצירה של בני האדם בעניין כלי משחית. אין גבול לדמיון ולמה שאנשים מתגייסים להמציא כדי לבצע מני פעולות במצרכי מזון. פשוט… אין גבול וגם אין גבול להתלהבות. הם נראו כמו ילדים בחנות ממתקים שזה מראה חמוד מאין כמותו.

יש כל-כך הרבה דברים ללמוד, לדעת ולגעת שיש לי הרגשה שהחלק המרתק בלהיות בשלן הוא הלימוד הבלתי פוסק. טיפים עוברים מצד לצד ואני מצטטת מוך עילגות כי אם אתם רוצים לדעת את האמת כדאי לברר אותה אצל בושי: הידעתם שהדרך הטובה ביותר לקלף ג’ינג’ר היא באמצעות כפית? שידיים עם ריח של שום שוטפים בסבון נירוסטה? שההבדל בין טרטר לסביצ’ה לקרפצ’יו היא טכניקת ההתעללות בחומר הגלם? ששערות קדאיף צריך למזמז? אל תתבלבלו, אני לא לועגת, אני עצורת-נשימה.

כן, אחרי שראיתי, גם אני רוצה תנור כזה

תוך כדי הדיבורים הללו יש במטבח עמלנות ותנועה בלתי פוסקים, שיחות מצטלבות לרוחב השולחן ומקצות המטבח, סירים עולים על הכיריים ויורדים מהם במהירות, חומרי גלם עוברים תהליכים, פיסות לחם ואצבעות נטבלים בקעריות קטנות בהן מונח שפע חד-אישיותי המתערבב עם חד-אישיותה של תוכן קערית סמוכה. לערבב, לטבול, לזלוף, וכל שידוך מביא יצירה חדשה אל החיך; בת טעם לא-מוכרת או מוכרת כל-כך שהיא מנחמת. למרות שצפוף לא דורכים על בהונות ולא על קשרים עדינים משכבר או שהם רק בהתהוות, הכל מהר, חלק לא מבוטל עושה בושי, חלק אנחנו, מצלמות מתקתקות, דברים נרשמים, מתכונים מחולקים, צחוקים, מבטים והמוסיקה ברקע.

סערת השולחן והתכונה, כולל מעשי השטות, אינן גורעות מרצינותו הקולינרית של המעמד. החומרים נאספים באיזו הקפדה לצלחות האישיות שלנו, מחכים ליין שילך עם זה ולבדיקה של מעשה ידינו – של בושי או של כולנו. זה יהיה טעים? אני מניחה שלבשלנים מקצועיים יש עוד כמה חרדות שאני יכולה לפסוח עליהן בקלות מבלי דעת, כמו חוסר ביטחון רגעי במה שמאוד מוכר ושהתאמנו עליו הרבה. בושי שולטת במהלכים הקולינריים, נהנית מהאוכל, מהטכניקות, מהכלים, מהטעמים, מהשיחה, מעבר-הווה-עתיד, בין פשטות לתחכום. מדברת על חיפוש מתמיד של מקומות למצוא בהם מרכיבי מזון, תבלינים, יין, חומרי גלם, שמן ,ירק, כלים, תנורים, יקבים. שבשר שונא הפרשי טמפרטורה, יודעים? את ההבדל בין טרי למצונן לקפוא, גם יודעים? כדי לדעת אם הוא מיושן דוחפים אצבע למעמקי הבשר ובלי מלח במרינדה, כן? זה לא נעצר וזה מרתק.

חיוך הקרניבורים היא לא הסיבה לשתיקת הכבשים

אנחנו מקשיבים למוסיקה ברקע וכשהבשר עולה על האש השיאים המוסיקאליים מתמזגים עם שיא הפעילות הקולינארית ותשומת הלב של הנוכחים. חוץ מכל הטעימות בדרך גם אוכלים ממש. השתיקה בה מלווה מעמד הלעיסה מעידה על כך שהנוכחים מתרכזים בחוויה לרמה דתית כמעט ובהחלט היו שם כמה ביסים שהם עוד הוכחה בדבר קיומו של האל. גספצ’ו אבטיח בגריל למשל. כן, מה שקראתם. קרפצ’יו לוקוס עם עגבניות ואורגנו. אני מוכנה לאכול רק את זה בחודש הקרוב אם אמצא איזה לוקוס שמוכן לגור כאן. כדורי מוצרלה וזוקיני, סינטה במרינדת בלסמי, אורז “שמח”, סלט ירוק עם תאנים, כנאפה – אם הייתם סקרנים לעניין התפריט. יינות מהנים של כרמל ליוו את הארוחה, בעיקר הסדרה האזורית וסינגל ויניארד חגיגי.

היו שם המון ירק, שמן זית, שום ותבלינים, על הציר שבין חדווה שמוצאים במיני כלים ושמונצעס מועילים למטבח, דרך התפעלות נוסח “וואי! מגניב! איזה רעיון!” ועד להתבוננות מלאה כמיהה-רחמית על סיר שלקרוא לו ‘סיר גדול בצבע כתום’ יעורר כנגדי את אותו יחס שיקבלו ממני אם יטעו בהגיית שמה של אחת הדמויות במיתולוגיה הארתוריאנית. אני ממש מתנצלת על הבורות ומצד שני שמחה על כך שיש לי עוד הרבה מה ללמוד בחיים. היה יפה, טעים, נעים וכייף גדול.

הכל יחסים. הרצון ליצור, לטפח ולהוליד מתוכם יצירה חדשה

כשנכנסנו בתחילת הערב היה השולחן מאובזר בכלי זכוכית נאים ועציצי-ירק בכמויות, שביניהם נזרעו כלי-זכוכית קטנים ובתוכם נרות. זה היה מראה מרהיב ביופיו. בסוף הערב, מעבר לכך שהשתמשנו בחלק מהירק, מה שנשאר ממנו, כבר נראה כמו חברות מועדון הטועמות אחרי כמה בקבוקים של כרמל… מה שנתן לי את הרעיון לשוונץ! (שזה רעיון גנוב מהרשומות של מיכל).

אזהרה – לא כולם יאהבו את השוונץ הזה משום שיש בו שני מרכיבים שקמו להם לא מעט שונאים – כוסברה ותמצית מי-ורדים. אם אתם לא בין השונאים, לכו על זה.

חבילת כוסברה שטופה וכרותת גבעולים. קוצצים דק עם שן שום אחת. ממשיכים לקצוץ ומוסיפים טיפה תמצית מי-ורדים, מלח, פלפל וכף סוכר חום. ממשיכים לקצוץ עד שהכל מעורבב היטב. עכשיו יש לכם שלוש אפשרויות: לאכול ככה, לשים על קוסקוס, או לשים על קוסקוס עם קצת חשיש. זה לא רעיון מקורי שלי ואני גם לא אדע לומר לכם מה הטעם, רק שזה מאכל צפון-אפריקאי הנועד לכלות ביום נישואיהן. טעים ומפתיע גם בלי חופה וקידושין.

ותודה למרב שדה ולגרגרנית על התצלומים.

שאר נבחרת האדומים ובושי. קידה.

עוד מהבלוג של Limor Shiponi

תצוגה מקדימה

עוד יניב הרבה

אין, המקום עושה את זה. יקב כרמל בזכרון-יעקב על מרתפיו הארוכים, מיכליו הדוממים, הקרירות העדינה והאלגנצה של סוף המאה התשע-עשרה מניב המון דברים טובים. כל מה שצריך הוא חומר גלם משובח ואת השכל לעזור במידה הנכונה ולתת לדברים...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שירת הים באשה

בכל פעם שאני עולה על הים, משהו משתחרר בי, נושר לתוך המצולות. לב-ים שנראה כמו מלכודת שאי-אפשר לברוח ממנה הוא עבורי רחם אינסופית של נחמה. מה שעבור אחרים הוא סוף-דרך לי היא דרך לעוד מקום. כן, אני יודעת שרחם וים הן מילים בזכר....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ללכת לקיסריה (עם כוס יין ביד)

מסעדת הצלבנים יושבת בטריטוריה מורכבת: מסעדת-דגים, לא עממית אבל גם לא צריך לשבור תכנית חיסכון בשבילה, על הים, עם הגב לעתיקות, רומנטיקה, חתולים, פגישות עסקים, ארוחות יום הולדת משפחתיות, ארוחות חברים וזוגיות. לאן למיין אותה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה