Saloona

בסיר על הכיריים נחה שארית ציר-בשר שבתוכו התבשלו פיסות בקר, עוף ונקניקיות עגל, אליהן נוספו פיסות בשר נימוח מהבישול המקורי ועוד כמה שעות של שיחת-נשים. לא עזר כמה הצעתי, כמה אמרתי שכדאי, הן כבר היו שבעות מדי ובדרך למיטה. היחידה שבחודי-הבשלנות החדים שלה הבחינה בהזדמנות הייתה ‘הגרגרנית’. היא אספה לה קופסה ואני לקחתי את שארית

בסוף הרשומה הזו יש שתי הצעות מעשיות. קודם סיפור: ישבנו כמה חבר’ה. "הייתם ברוטשילד?" נו בטח. כוווולם היו ברוטשילד חוץ ממני. עברתי שם כמה פעמים בדרך למשהו אבל לא נכנסתי, לא יכולה. יודעת מה קורה כי אין אחד שלא מספר לי. במקביל, מדיה חברתית תופסת חלק מרכזי בעיסוקים שלי ואני רואה את הפידים. "את לא

אני קוראת את המילים, מתבוננת על התמונות ועל סרטוני הווידיאו ועולה בי הזעם, בא לי להקיא על טונות של צביעות. לא רוצה לקלקל לאף אחד את השמחה, אבל יש כאלה שלא יכולים לשמוח בינתיים. שנים של התעלמות ממצוקות בסיסיות לא רק על-ידי ממשלות ועושי דברן אלא גם ובעיקר על-ידי אזרחים מן השורה, מרחיקים אותי עכשיו

מועדון הטועמות, מפגש מסכם. הפעם לא עזר לנו – כל ניסיון לחלץ מנבחרת ‘כרמל’ מה הן מבשלות לא עלה יפה. הן הגנו כחומה בצורה על הסוד וישבו אחת לשנייה על הפה כדי שלא נעשה להן חלילה תרגיל הפרד ומשול ולא שלא ניסינו. שבוע קודם הגיעה דרישה לתאריכי לידה ושם מלא כפי שנרשם במקור בספרי רשם

מסעדת הצלבנים יושבת בטריטוריה מורכבת: מסעדת-דגים, לא עממית אבל גם לא צריך לשבור תכנית חיסכון בשבילה, על הים, עם הגב לעתיקות, רומנטיקה, חתולים, פגישות עסקים, ארוחות יום הולדת משפחתיות, ארוחות חברים וזוגיות. לאן למיין אותה בדיוק יהיה קשה להחליט ולכן קבעתי לי כלל אצבע לגביה – אם רוצים לא לפספס ויש חשש כזה, מסעדת הצלבנים.

הסיפור הזה הוא עוד אפיזודה במסע טעימות היין שלנו. עד עכשיו היו בו יקבי כרמל בזכרון יעקב, ‘שישקו’ ו’רפאל’ תל אביב, היאכטה ‘מיקה’ בין הרצליה לנתניה, מירה, רותי, יפעת, נעמה מצד כרמל, מיכל, ענת, הדס ואני מצד סלונה, עוד מלווים חביבים, מרב עם המצלמה שנוספה לאחרונה, המון בקבוקי יין, פינוק, צהלות שמחה ואלגנצה. הפעם נוספו

בכל פעם שאני עולה על הים, משהו משתחרר בי, נושר לתוך המצולות. לב-ים שנראה כמו מלכודת שאי-אפשר לברוח ממנה הוא עבורי רחם אינסופית של נחמה. מה שעבור אחרים הוא סוף-דרך לי היא דרך לעוד מקום. כן, אני יודעת שרחם וים הן מילים בזכר. הרומן שלי עם הים לא ארוך אבל מרגע שהחל, האהבה משחררת חבלים

על מדרגות הכניסה של מלון המלך דוד בתל-אביב נבלעתי לתוך המון גברים גבוהים, דוברי גרמנית כולם. אין לי מושג למה הם חיכו אבל לעבור ביניהם היה כמו לעבור ביער דיילות דיוטי-פרי, רק שבמקום להדיף ריח מבקבוקים קטנים הם הדיפו ריח מבקבוקים גדולים. לקונסיירז’ היו מספיק רמזים להבין שאני לא חלק מהעניין ובחיוך רחב הוא הפנה

אחרי ששתינו, אכלנו והתמלאנו בועות מצחיקות יממה אחרי יום האישה הבינלאומי, המסקנה הייתה בלתי נמנעת: יש לכונן את יום הגבר הבינלאומי. רותי ואני בעד, גם להם מגיע לקרוא על עצמם שהם התקדמו ומתמודדים יפה מאז ימי המערות. על אלמנות השמפניה כבר קראתן, על דום פריניון גם. שמנה לב שיש לא מעט משקאות שהמציאו נזירים משועממים.

אומרים ששמפניה הוא היין היחיד המשאיר את האישה יפה. בדקתי ומצאתי שאכן כך כי אין שום דבר אחר שיסביר את היופי והשמחה שעוד נשארו איתנו אחרי ששתינו כל-כך הרבה. הסיפור הזה יימשך יותר מרשומה אחת אבל אם אתן רוצות את השורה התחתונה כבר עכשיו נא להדפיס את הפסקה הבאה, להדביק על השמשה של אדם קרוב

נשים רבות מבקשות לעצמן ‘שנה ליד הים’ ומיד עולות שאלות. אותי מהצד של האופטימיות, מעניינת השאלה מה נעשה באותה שנה אם ניקח אותה. שנה ליד הים הם 365 ימים. בתרבות האסקימוסית העתיקה, כל אישה המגיעה לגיל פוריות פורשת מהשבט לתקופת ימי הווסת והולכת לשבת לבד באוהל או איגלו מרוחק, לפי עונת השנה. את המסורת היא

בעודי צועדת הביתה משקיפה על הנוף ויודעת ששם מאחורי הגבעה משתרעים כרמים מלוא האופק, נזכרתי בסיפור של חברה טובה שגדלה בבית איטלקי-צרפתי עם סבתא שחיה ליד חוף הים בתוניס: יום אחד נכנסה שכנה לבית הסבתא בדיוק בשעה שהמשפחה ישבה לאכול. היא הבחינה בזה שלכולם היה קראף קטן של יין ליד הצלחת, גם לילדים. "השתגעת… את

בערב שישי האחרון ואולי בגלל שאני חולה – ראיתי טלוויזיה. כבר מזמן החלטתי שמלבד תכניות תיעודיות, הפקות מקור, רצוי אבל לא רק של ה BBC ותכניות ילדים ישנות אין לי מה לראות שם אבל איכשהו הפעם, בגלל החום כנראה, נשמט לי השומר בלי שאשים לב. מהרגע בו הסתיימה תכנית החדשות התדרדר המצב מדחי אל דחי

בשבת לקח אותי הכבאי הפרטי שלי לראות את הכרמל שאחרי. כשהגענו לצומת בית אורן הסתבר שזה לא היה רעיון מקורי – מזג האוויר הנעים הוציא את כולנו מהבתים והסקרנות למה שהתחולל שם עדיין לא עברה. אצלנו זו הסקרנות והצער, אצלו זה האדרנלין שעדיין לא נרגע, הסיפור שמתגלגל בראש שוב ושוב, סיפור שנדמה לו שיש לו

זו גם לא הא’ הראשונה. מיתולוגיות עמי העולם שזורות בא’לפיות כאלה ומיתולוגיות כידוע מבוססות על אירועים שהתרחשו במודע ובתת-מודע הקולקטיבי. התבנית פשוטה וחוזרת על עצמה: א’ היא אישה מבורכת מבחינות רבות ויפת מראה. היא מחזיקה בתפקיד חשוב וקרובה לעמדת כוח גברית גבוהה בהיררכיה. היא מוערכת בשל מילוי תפקידה מה שקונה לה גם אויבים מבית, בעיקר

למה אף אחד לא מוכן לגעת בכלל בתיקי מזונות העומדים בבית המשפט? כי הם מבינים לשיטתם שלא יצא להם מזה כלום. אם האמנתן עד היום למשפט העממי, "מה, מזונות זה מעל הכל!" אז טעיתן. האינטרס האישי של מי שיכולים היו לעזור עומד גבוה יותר. אם עורך-דין מזהה שאין בשבילו כסף בתיק, התשובה שלו תהיה "יש

מתי מחיפה כתב, "הנושא מוכר ומעציב וידוע היטב, חבל לפרסמו." איפה כתב את זה מתי? כטוקבק לכתבה על דמי מזונות ב- ynet. כתבה ישנה, אחת מהרבה שמצאתי כשחיטטתי קצת לפני כתיבת הרשומה הזו. מתי, אתה לא היחיד. יש עוד רבים החושבים כמוך, כולל אושיות תחקיר עיתונאי שאת שמותיהן לא אציין כי זה יאכל לי את

שני אנשים חשודים בביצוע מעשה פשע. חוקרים אותם בנפרד. הם יודעים ששניהם ביצעו את המעשה ואין להם דרך לתקשר ביניהם. כל אחד מהם מקבל מהחוקר את האפשרויות והמידע הבא: לשתוק ולקבל שנת מאסר. להודות ולהסגיר את השותף. אם שניהם יודו ויסגירו את השותף הם יקבלו חמש שנים מאסר כל אחד. אם אחד ישתוק והשני יסגיר

שמעתם פעם על האישה שהיו לה שניים? מעשה שהיה כך היה… לפני שנים רבות חי מלך שלא הייתה לו אישה. השרים והיועצים היו מודאגים מאוד כי אם לא יישא המלך אישה, איך יהיה לו יורש? (טוב, זה סיפור ישן אז הנחות היסוד בהתאם). הם טרדו את מנוחתו ללא הרף עד שנאלץ להסכים וקבע מן תנאי

ערב חתונתה הלכנו למקווה. סבתה, אימה ואחות אימה, חמותה לעתיד ואחותה, אחיותיה, אחיותיו, בנות וחברות. עדת נשים ארוזה בשיירת מכוניות צנועה נותנת במרחב הציבורי שינוי רגעי, סימן בשטף החיים; שילך הזמן בקצב הנכון ולא ירוץ מהר מדי לחופה. העסקה העתיקה, זו הנטווית בידי הממונות על קווי הזמן הארוכים, צריכה להיחתם ראשונה. מוסרות צופרי המכוניות משתחררים,

חשבתי: מה יישאר אחרי? אין לי מושג ולי כנראה זה גם לא ישנה. זה ישנה לאחרים, לקרובים לי. לכן, מה שיישאר אחרי עבורם זה כנראה מה שבאמת משנה מלכתחילה. אני חושבת שיחסים, חברויות. החלטתי לכתוב לעצמי למה ומה כדי לא לשכוח מה חשוב. למה נזכרתי בזה פתאום? כי נזכרתי שפעם, כשהלכתי לבקר את סבתי עליה

שלשום פורסם שאבינועם ברברמן מואשם בשורה ארוכה של עבירות מין בקטינות, אותן הכיר באמצעות אתרי אינטרנט. פרקליטות המדינה גיבשה הסדר טיעון לפיו אישום באונס אחת הילדות יימחק מכתב האישום, ועבירות קשות נוספות יומרו לעבירות קלות יותר. פרטי ההסדר יובאו לאישור בית המשפט בשבוע הבא. לדעתו של עורך הדין בנצי קבלר, פרקליטו של ברברמן, כתב האישום

בסוף הסיפור יש לי בקשה והיא אפילו לא מסובכת. אם אין לכן זמן לקרוא לכו לשם ישר. היא התקרבה בזהירות וראתה שלושה גברים יושבים בצד המדורה. הם נראו בלתי חמושים ונראו דומים מלבד העובדה שאחד היה צעיר, אחד היה זקן ואחד מבוגר. הזקן ראה אותה עומדת בין הצללים ואמר "אל תפחדי. חיכינו לך. בואי שבי

הגרסה הנשית למאמר "שבעת ההרגלים של אנשים שלא מגיעים לשום מקום". לא יכולתי לקרוא לזה אותו הדבר בנשית כי אני לא בטוחה שאני מכירה אישה שלא מתקדמת לשום מקום למרות שכנראה שאני כן. נראה לי יותר שנשים תוקעות את עצמן פנימה עד שהן נעצרות. הן חושבות, אומרות ועושות בעיקר דברים שליליים או מנקודת מבט שלילית.

I’m an Israeli citizen sitting at home and watching you coming close like many others around the world. Before they get what they are waiting for, before the drama starts, before they hold on to their box of popcorn watching the movie this is my message: Zoom-out and turn off the sound for a moment.

את זוהרת, עצמאית, סמכותית, בעלת אמצעים. את מהנדסת את הקומבינה של בית, משפחה וקריירה באופן שמשאיר את כולם בהשתאות וסקרנות עזה לדעת איך את עושה את זה. את לא מדברת דברים בטלים לעולם וכל מילה שיוצאת לך מהפה מביאה תועלת ליותר מאדם אחד. את בזמן, את במקום, רלוונטית, יודעת, מתקתקת עניינים שאפשר למות ממך. הבית

ואז נוחתת לי בתיבת המייל הזמנה בה רשום לבוא לבושים ב’קז’ואל אביבי’. יש משהו להבין כאן: להתווכח עם המדען הראשי של נאס"א ראש בראש – בכייף; לנסוע לוועידה באוסטרליה כדי לדבר על השפעת עיצוב נרטיבי על הסביבה האקולוגית האנושית – גם אין לי בעיה; להעמיד שמונה מלכות על לוח שחמט בלי שהן תאכלנה אחת את

מישהו ביקש שאלמד אותו איך אני חדורת אופטימיות בעניין הגזע האנושי (רשום בפרופיל שלי). הבטחתי שהיום, הנה אני מנסה. הארכתי קצת ובכל זאת הסגנון טלגראפי אולי הזוי לפרקים. בכל מקרה, בסיס לשיחה. הגזע האנושי – בני אדם וזה כולל את כל מה שאנחנו יכולים לחשוב ולדמיין, להרגיש ולעשות. כולל תכנון וביצוע הפלת מגדלי התאומים, כולל

אני מדליקה משואה זו – לכבוד כל ישראלי שלא חושב שעצמאות היא מילה מקבילה לאגרסיביות, לא חושב שהוא יודע כל דבר יותר טוב, היודע ללמוד תמיד כי לימוד הוא חלק מנתיב העצמאות, גם נימוס והתחשבות באחרים, מלמד את הילדים שלו את מה שכתוב בשורה הקודמת ומתעקש על כך עד שהם מפנימים, מבין שלהחזיק ילד במסגרת