לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד
לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh
עדכונים:
פוסטים: 303
החל מאוגוסט 2010
12/12/2015
אחד מהתחביבים שלי הוא למצוא סיורים בעלי אופי יוצא דופן, רצוי שתהיה להם גם איזו נגיעה קולינארית. במסגרת חיפושיי מצאתי את הסיור מסע בגדרה: סיפורים עסיסיים וטעימות אוכל אתיופי ביתי, שהתקיים במסגרת פורטל funzing (שכבר השתתפתי דרכו בסיור בעקבות המאכלים של העובדים הזרים ובמשתה קווקזי). את הסיור העבירה אניטה שוודרון טריגר, מורה בעבר וכיום מורת דרך, מוותיקי המושבה הקסומה גדרה (כלומר רק 30 שנה, אבל מי סופר).
לפעמים צריך איזה טריגר קטן כדי להביא אתכם למקומות שנמצאים ממש מעבר לפינה שאתם לא מכירים. ככה הרגשתי עם גדרה (וזה שטריגר זה גם שם המשפחה של המדריכה, זה מקרי בהחלט). התגובה הראשונה שהיתה לנו כשיצאנו מהרכב בגדרה היתה “וואו, זה ממש כמו זיכרון פה”. השלווה, חנויות המעצבים המתוקות ופינות החמד קרצו לנו מכל פינה. גם התמזל מזלנו ונפלנו על יום שמשי וקריר בדיוק במידה הנכונה שלא קר מדי ולא חם מדי. פשוט מושלם.
החלק הראשון של הסיור התחיל בימיה הראשונים של המושבה גדרה, לפני כ-130 שנים, עת עלו ארצה הביל”ויים ליישב את ישראל. בהמשך הסיור הגענו לשכונת שפירא, ושמענו על עלייה יותר קרובה לימינו – העלייה האתיופית. מרבית תושבי שכונת שפירא בגדרה הם מבני העדה האתיופית, ויצאנו להכיר אותה קצת יותר מקרוב.
ביקרנו במרכז התרבות האתיופית, מועדון שכונתי המשמש מקום מפגש לבני העדה. שם פגשנו את אמלקאליין אבבה, צעיר מקסים (שלא לומר חתיך הורס) בן 30 שעלה לארץ בשנת 94 בגיל 11. הוא סיפר לנו על ההיסטוריה, התרבות והמנהגים של העדה האתיופית, אבל השיא היה כשהוא לימד אותנו סגנונות ריקוד הנהוגים בתרבות האתיופית. אנחנו לא התעצלנו וקמנו, אבל נשברנו מהר מאוד, והשארנו את אומנות הריקוד בידי המומחה. והוא מומחה.
אחרי הריקודים הגיע בשעה טובה תורו של האוכל. אמלקאליין לקח אותנו להתארח בביתה של אוסנת וליהנות מכמה ממטעמי המטבח האתיופי. מיד הוגשו לנו “פיצוחים” – חיטה וחומוס.
מקובל בעדה האתיופית שהבחור הצעיר מכבד את יתר האורחים (שימו לב, זה חייב להיות בחור, זו בכל זאת תרבות פטריארכלית). הבחור הצעיר בקבוצה שלנו היה אמלקאליין.
המשכנו עם טקס קפה – בונה. לטקס יש מספר שלבי הכנה. ראשית קולים את פולי הקפה, ומגישים אותם לשולחן הקפה, כדי שהאורחים ייהנו מריחם. לאחר שהתקרר, טוחנים את הקפה, ובמקביל מרתיחים מים בקומקום. אנחנו קצת קיצרנו תהליכים, ולמרות שזכינו לראות את אסנת קולה את פולי הקפה, שתינו קפה שהיא טחנה מראש. בכל זאת תכף השבת נכנסת.
גם לשתיית הקפה יש מספר שלבים. בתרבות האתיופית נהוג לשתות בטקס ה”בונה” שלוש כוסות קפה, והן מכונות כל אחת מהן על שמם של מלאכים: אבול, זוהי כוס הקפה הראשונה, והיא החזקה ביותר. טונה, הכוס השנייה, חלשה יותר. והכוס האחרונה, בארכה, החלשה מכולן, זו הברכה. לפני כל סבב, הקומקום חוזר למטבח לרתיחה מחדש. את הטקס הזה מקיימים פעמיים-שלוש ביום.
כשלצד הקפה מוגשים גם “פיצוחים” ולחם, זה כבר “בונה קורס“, ארוחת בוקר. הלחם הוא דאבו, לחם לשבת, בן-דודו של הקובנה התימני, והרי אתיופיה ותימן שכנות הן. הדאבו עשוי משמרים, קמח, סולת, מים ומלח. אפשר להכין אותו בתנור או על הגז. הדאבו שאנחנו קיבלנו בילה כשעה על הגז, אבל זה לא בלוג מתכונים פה, אז אל תנסו לבד בבית.
גם את הדאבו נהוג שצעיר הבחורים בחבורה יחלק, ושוב אמלקאליין נקרא לדגל.
אבל באמת שאי אפשר ארוחה אתיופית בלי אינג’ירה. בעוד שדאבו הוא הלחם של השבת, אינג’ירה היא פיתה יומיומית, גם לה יש בן-דוד תימני – הלחוח. אבל בעוד שהלחוח קטן ועשוי מקמח חיטה לבן, האינג’ירה ענקית, מיועדת לאכילה חברתית משותפת, והיא עשויה מקמח טף, שנותן טעם חמצמץ לפיתה.
אבל את האינג’ירה לא אוכלים ככה ערומה. שמים עליה תבשילים, למשל “וואט” תבשיל מחומוס (או עדשים, במקרה שלנו זה היה חומוס). אוסנת הכינה לנו שני סוגי וואט, האחד מעט חרפרף והשני לא. שניהם היו מעולים, ואנחנו תלשנו עוד ועוד פיסות מהאינג’ירה, תבלנו אותן בוואט והגשנו אל פינו. ואוסנת המשיכה להוסיף לנו עוד וואט ועוד אינג’ירה, עד שכבר היינו מפוצצים.
נפרדנו בברכת אמסה גנלו, תודה רבה באמהרית. בתוכנית המקורית עוד חשבנו להמשיך משם לאיזה מסעדה גדרתית, אבל למי היה מקום… במקום זה בזבזנו קצת כסף בחנויות עיצוב הבית המקסימות, ורק אז חזרנו לתל-אביב.
תודה לאניטה, שיזמה והדריכה את הסיור המרתק הזה.
אניטה שוודרון טריגר
פייסבוק
הסיור בפאנזינג
ותודות רבות גם לאמלקאליין אבבה ולאוסנת המקסימים, שהעניקו לנו חוויה מיוחדת. אמלקאליין המדריך ואוסנת המארחת (כמו גם אחרים ואחרות) פועלים במסגרת המיזם “בית אמבוסה“, שמארגן, מטפל, מכשיר ומלווה את המדריכים, המדריכות והמארחות בגדרה.
אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים של ‘לא סוגרת ת’פה’?
לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי – למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש,
או עשו Like בעמוד הפייסבוק של לא סוגרת ת’פה
» אין עצוב מזה: מיומנה של אם שכולה
» זן ואומנות ניגוב הטוסיק – איך ללמד ילדים לנגב?
» הפעוטה שראתה ושמעה את אמא שלה בפעם הראשונה בגיל שנתיים
» 3 טריקים עם מסקרה מהמאפר של ביונסה
» רק דברים טובים: שפתון אדום חלומי
» וידאו: איך לעצב את הגבות בבית?
» 5 דברים שיעשו לכם זיקוקים במיטה
» 5 דברים שכל אישה צריכה לדעת על גברים
תגובות