הבלוג של יעל מוריס

לא סוגרת ת'פה

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh

עדכונים:

פוסטים: 307

החל מאוגוסט 2010

בפרץ של נוסטלגיה קולינארית, נזכרתי במקום אהוב שנסגר לפני שנים. הוא לבדו אינו יכול להחזיק פוסט שלם, אז פניתי לחבריי בסלונה, שיתרמו לי קצת מהזיכרונות המתוקים שלהם. הנה מה שיצא, מקסים ומרגש.

31/08/2013

הרעיון לפוסט עלה לי בראש כשהלכתי מהספורט בדרכי לסטימצקי שבדיזנגוף. פתאום עלתה בי מחשבה – היה פעם עוד סניף סטימצקי, קרוב יותר, אבל לפני שהוא נהיה סטימצקי, היתה שם “חנות הספרים כתר“, ואז התחיל לעלות לי בראש זיכרון מתוק משלהי שנות ה-80, רגע לפני הגיוס שלי. חנות הספרים כתר היתה עולם תת קרקעי קסום, בו מהכניסה יורדים קומה ובה נגלה עולם נפלא של ספרים מרגשים, ואז כשיורדים עוד קומה מגלים בה בית קפה מחתרתי וסודי. שמות המנות היו ספרותיות ומקוריות, אבל היחידה שנשארה לי בזיכרון היא “רבי מאיר בעל הנס קפה“, ובכלל היה להם תפריט יצירתי שלא היה כדוגמתו באותה תקופה. ושיא הקסם היה בימי שני, אז התקיימו בבית הקפה הופעות ג’ז אינטימיות, ואני אפילו זוכרת פעם אחת שאחד המוזיקאים הצטרף אלינו לשולחן בסוף ההופעה. אוי, אלו היו ימים. בימי רביעי, אגב, התקיימו במקום ערבי משחקי קופסה מבית קוד-קוד, אבל אותם לא זכיתי לדגום. אז זהו, הנוסטלגיה הציפה אותי, וחשבתי שזה לבדו לא יכול להחזיק פוסט, אבל אם כל אחד ישתף כמוני בזרם נוסטלגי שכזה, זה יכול להכות גלים. ואם נחזור רגע לחנות הספרים שלי, צחוק הגורל הוא ששני המקומות האחרונים שנפתחו באותה חנות, ושמרו שניהם על מבנה הקומות והמפלסים המסתורי, היו שני היכלי אוכל, הקודם היה “101 תבלינים” ששמר על הקסם בדמות של אוכל וכלי מטבח, והיום, הרבה פחות קסם בחנות רשת של “טבע קסטל”, אבל עדיין היכל אוכל.

אז שלחתי לבלוגרים של סלונה את ההזמנה הבאה:

עלה לי רעיון לפוסט אוכל משותף לכותבי סלונה.
הנושא: נוסטלגיה – מקומות אוכל שאהבתם ללכת אליהם, אשר נסגרו לפני שנים והשאירו אתכם עם זיכרון מתוק: בית קפה, מסעדה, פאב שכונתי. הפנייה היא כמובן לא רק לבלוגרי אוכל.
אז תנו לעצמכם להיזכר, כיתבו פסקה על המקום ולמה הוא השאיר בכם את חותמו.

והנה לפניכם הפירות שהזמנה זו הניבה, קבלו נוסטלגיה קולינארית של 15 בלוגרים בסלונה:

מירב מלמד על מסעדת “רסיטל” בכרמיאל

ארבעה ימי הולדת זכיתי לחגוג במסעדת “רסיטל” האהובה והנוסטלגית בכרמיאל. זו הייתה המסעדה “המיוחדת” הראשונה בעיר שהייתה ממוקמת בקניון הראשון שהוקם בעיר אי שם בשנות ה- 90. אז מה היה כל כך מיוחד בה? בעצם מה לא? אוכל משובח, הגשה נפלאה, שירות נהדר (על כל שולחן היה פעמון עם לחצן שנועד לקריאה למלצר) בעלי מקום חביבים, מארחת חייכנית בכניסה, ובעיקר תחושה מאד נעימה של בית. אני לא חושבת שיש כרמיאלי אחד שלא מכיר ומוקיר את המסעדה הזו. אחת המנות האהובות עלי היו תפוחי אדמה מוקרמים ברוטב שמנת ופטריות שהיו מוגשים כפלחים ארוכים בתוך קערת חרס חומה, ארוחות הבוקר היו מפנקות, השוקו החם היה מגיע בתוך ספל כחול וגדול, עוגת גבינה עם פירורים, עוגת שווצרייה, טריקולד, מוצארט הם רק חלק מהקינוחים המופלאים שהיו שם. אני חושבת שלמסעדה הזו חלק מאד חשוב ונכבד באהבתי למטבח ולאוכל בכלל. לצערי, המסעדה נסגרה, אני חושבת שהסיבה טמונה בפיתוחה של העיר ובואן של הרשתות הגדולות, לא מצאתי שום מקום שמשתווה לה או מזכיר אותה ואין לי ספק שאם יהיה פעם מקום כזה – הוא וודאי יהיה המקום שאני אפתח…

לבלוג של מירב מלמד בסלונה: הבלוג של מירב

≈    ≈    ≈

תמר געש על מסעדת “ספארי” בהרצליה פיתוח

מסעדה אהובה מהילדות, שהיום לבטח לא הייתי נכנסת אליה, אבל בילדותינו אהבנו אותה מאד, היינו הולכים אליה כדי לחגוג אירועים חגיגייים: מסעדת “ספארי” בהרצליה פיתוח (היכן שהיום שוכנת מסעדת טאבולה). הכי התפעלנו מפסל הגורילה הגדול שהיה בכניסה.

לבלוג של תמר געש בסלונה: פה גדול

≈    ≈    ≈

עופר צרפתי על מסעדת “פונדק האושר השישי” ברחובות

געגועיי למסעדה קטנטנה ברחובות בשם “פונדק האושר השישי” (ע”ש הסרט של אינגריד ברגמן), פונדק עם אוכל תימני עם 4-5 שולחנות בלבד, מנוהל ע”י אמא (חנה דמרי אם אינני טועה) ושתי בנותיה. השלט של המסעדה היה יותר גדול מהמסעדה עצמה. כמשפחה צעירה נהגנו לפקוד אותם פעם-פעמיים בשבוע, והם הכירו אותנו ואת ילדינו בשמם הפרטי, וידעו מה אוהב כל אחד. זה מרק בשר, וההיא אורז ושעועית, והקטנה קציצות עוף. בקיצור שמחה גדולה ויחס אישי שלא מוצאים היום.

לבלוג של עופר צרפתי בסלונה: אוכל אמיתי

≈    ≈    ≈

נירי שאול על קפה “אלכסנדר” בתל-אביב

סבתא שלי ז”ל גרה ברח’ הרב פרידמן, היא היתה אישה יפהפייה, גדולה ומרשימה. היתה לה צמה עבה מגולגלת כמו כתר סביב הראש. אני זוכרת אותה מסתובבת ברחוב תמיד בהופעה מושלמת, שמלות ארוכות, תכשיטים, שרשראות עם חרוזים וכמובן איפור מוקפד. היא היתה אחת מלקוחות הבית של קפה “אלכסנדר“, שאליו היתה נוהגת ללכת בקביעות ברגל, בעוד שהיא נתמכת במקל. אני זוכרת שכל פעם כשהיינו מגיעים איתה, היו נותנים לה יחס של בת משפחה, מושיבים אותה מיד, שואלים לשלומה. בתור ילדה, זה הרגיש לי ממש כאילו סבתא שלי היא “סלב” (במונחים השכונתיים של אז), כל כך התרגשתי שמכירים אותה ונותנים לה יחס כזה חם ואישי. אני זוכרת שחיכיתי כל כך לפעם הראשונה שיקחו אותי לשם, אחרי הסיפורים של הוריי על הקינוח המופלא, שבעיניי, כילדה, היה נשמע כמו משהו מהאגדות – עוגת שוקולד חמה עם רוטב שוקולד סמיך וגלידה. או את יום השישי שהגעתי לשם ביום הולדתי ה-18 וחיכו לי בשולחן כמה מחבריי הטובים לארוחת הפתעה. קפה אלכסנדר הפך להיות המקום שבו חגגנו את כל האירועים המשפחתיים המצומצמים שלנו, בילינו שם די הרבה, גם כי סבתא יכלה להגיע ברגל וגם כי ממש נהנינו מהאוכל ומהאווירה הנעימה. אני לא זוכרת מתי הפסקנו להגיע לשם, אם זה היה לאחר מותה של סבתי או שהמקום פשוט נסגר, אבל עד היום כשאני נזכרת בו – עולה לי תחושה משפחתית אהובה בלב וגם זיכרון נעים של סבתא…

לבלוג של נירי שאול בסלונה: על אופנה וגעגוע

≈    ≈    ≈

הגרגרנית  על בר היין “איל ברברסקו” בתל אביב

1998. קצת אחרי שחזרנו מכמה שנים בפריז וחיפשנו את בר היין “שלנו”. מזל שמצאנו את “איל ברברסקו“. צרפת, איטליה, באירופה הכל קרוב. היינו הולכים לשם בחבורה גדולה באופן קבוע. אפילו היה לנו את היין “שלנו” – אנטינורי סנטה כריסטינה. האוכל היה מהמצוינים בעיר: בין המקומות שנתנו את הבמה לראשונה לנקניקיות הנפלאות של אלן טלמור, פסטה, ריזוטו, בשר ופירות ים (לא פשוט היה למצוא מסעדות שמגישות שרצים בתל-אביב של אז, כאילו היינו … באירופה). אני זוכרת גם את היינות המסודרים על המדפים, מהרצפה עד לתקרה הגבוהה, עם הסולם שנע לרוחבם. בכלל, העיצוב של המקום, עם המנורה הענקית, עם הקירות החשופים, הוא בשבילי המקור לכל ברי היין האחרים שצצו בעקבותיו בתל אביב. מתגעגעת!

לבלוג של הגרגרנית בסלונה: הבלוג של הגרגרנית

≈    ≈    ≈

רבקה קופלר על קונדיטוריה במאה שערים בירושלים

באמצע י”ב נסענו עם כל הכיתה לשבוע עבודה בירושלים – חפרנו בכותל הדרומי. היה מקובל אז לתרום עבודה. כ”צ’ופר” לקחו אותנו אחר צהריים אחד לטיול במאה שערים, ואני הלכתי אחר הריח וקניתי פרוסת עוגת גבינה באחת הקונדיטוריות. היא היתה לי כל כך טעימה, ששנים אחר כך, כל אוכל חדש שטעמתי והיה לי טעים, השוויתי לאותה פרוסת עוגת גבינה שהיתה מיתולוגית בעיניי. שנים אחר-כך, והרבה אוכל טוב שגרם לחיך שלי להתעדן, חזרתי לאותה קונדיטוריה במאה שערים, על פי סימני דרך שעשיתי לי בזיכרון, וחבל שחזרתי, כי ברור שאת אותו טעם, שאני זוכרת עד היום, לא מצאתי….

לבלוג של רבקה קופלר בסלונה: תמונה אחת וסיפור

≈    ≈    ≈

שרון מגנזי על מועדון המוזיקה “לוגוס” בתל-אביב

לוֹ‏גוּ‏ס ביוונית משמעותה היגיון, לימוד. הפילוסוף אפלטון העניק לה גם את המשמעות של ‘דיבור’ או ‘מילה’, שני דברים שאני נתפסת כחזקה בהם, אולי גם משם החיבור שלי לפאב – מועדון “הלוגוס” המיתולוגי. הלוגוס, בו ביליתי עם חברים שנשמתם בנשמתי ושאיתם יצרתי את הזכרונות הכי טובים, שכן במדרחוב נחלת בנימין עד סגירתו שנה לפני שהתחלפה המאה, ועמה התחלפו אהבות הנעורים באהבות חדשות. מקומות בילוי מוכרים שהיו לנו בית שני, פינו מקומם למקומות חדשים וזרים, לאנשים שהתווספו למעגל החיים ובאו ללמד אותנו שיעורים חדשים. אהבתי לבלות במקום הזה שהיווה אבן דרך בתרבות הרוק הישראלי, והטיל עוגן גם בהשכלה המוסיקלית שלי. הבמה שלו ידעה את מיטב אומני הרוק אז והיום: ערן צור, המכשפות, דן תורן, דני רובס, זקני צפת, פורטיסחרוף, איפה הילד, רוקפור ורבים אחרים. והאוכל? מטוגנים ובירות ושתייה חריפה, שהשתלבו בצפיפות, באפלוליות, במיסוך העשן של הסיגריות, שהוו בעיניי תמיד את התפאורה מושלמת. טעימות פיקנטיות לטעימות של החיים – אהבה באוויר, גישושים של מגע נרגש, הנשמה פרפרה ופרחה הייתה הבטחה שזרחה ולא רצינו שתשקע. כשאני עוברת שם היום ומתאמצת ממש, אני יכולה לראות את אהבתינו שם חקוקה על הקירות.

לבלוג של שרון מגנזי בסלונה: Magnezina

≈    ≈    ≈

מיה מיטב-מגן על קיוסק “שלגית” בעיירה הסמוכה לקיבוץ שלה

נוסטלגיה מון שרי… כמו הרבה פוסטים וסיפורים שאני חופרת לילדים, אפתח ב:׳כשהייתי ילדה בקיבוץ…׳ אז כאמור, בקיבוץ באותם ימים היינו מקבלים ממתק אחד בשבוע: AKA ׳ממתק השבת׳. בחורף קרמבו, בקיץ קרטיב, ואין קיבוצניקים לשעבר שאינם מכירים את המשפט: ׳אני ראשון בעוד׳, לומר, אם ישאר משהו אחרי שכל הילדים יקבלו, הוא יהיה הראשון לקבל תוספת. בחופשות היה יוצא טיול רגלי מאורגן מבית הילדים עד לעיירה הסמוכה, מרחק של כ-3 ק״מ, לכבודו קיבלנו מההורים 5 שקלים יקרים מפז שצילצלו לנו בכיסים כל הדרך, כדי לבקר בקיוסק שקראנו לו ׳שלגית׳ (כנראה על שם איזה שלט פרסומת) ושם היינו קונים ׳גלידה חמה׳, מסטיק או חטיף. השילוב של ׳ההליכה העירה׳ והרושם שהותיר עלי אותו קיוסק קטן בפאתי העיירה ממלא את פי טעם מתוק-חמוץ עד היום. וזהו סוף הזיכרון.

לבלוג של מיה מיטב-מגן בסלונה: אמא ירוקה

≈    ≈    ≈

ענת חנה עשת על בית הקפה “קפית” בירושלים

הימים ימי התואר הראשון במדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. השנה 1993-4. בית הקפה “קפית” בעמק רפאים היה ועודנו מוקד משיכה ועלייה לרגל לכל הירושלמים הבליינים דאז.  אני, שגרתי בחדר צנוע ברחוב ליד, ולא הייתי פנויה כל כך לבילויים, מפאת לוח זמנים צפוף ביותר שנע בין לימודים, עבודה, אודישנים, להקת מחול ואהבות סוערות, מצאתי שישיבה של רבע שעה עם פרוסה דשנה של עוגת גבינת הפירורים של “קפית” הייתה סמל הנינוחות והעונג. כל כפית הייתה נימוחה בפי וממלאת אותי בטעמים מפוצפצים של התענגות שמנתית, שעשויה משכבות גבינה מוקצפות ומחומרי הגלם הטובים ביותר. אלו היו רגעי הקסם הפרטיים שלי. חושבת, מהגגת, ולעיתים גם מזילה דמעה תוך כדי שהגבינה זורמת בקרבי. הביס האחרון היה כמו אומר לי – חזרי לדרכך כמו חדשה, כמו עוגת גבינה מלאה, רכה, ענוגה ויציבה, ואם צריך חספוס מדי פעם, הוא נמצא בתחתית הפריכה ובפירורים הפזורים. אח- איזו עוגה!

לבלוג של ענת חנה עשת בסלונה: על חוכמה ויופי שאוספים בדרך

≈    ≈    ≈

נאווה רייץ על המסעדה הסינית הראשונה בישראל “סינגינג במבו” בתל אביב

המסעדה שאני הכי זוכרת היא “סינגינג במבו”  של רפי שאולי, תור הזהב של החברה הישראלית, אז ב-1974, המסעדה הסינית הראשונה בישראל. הפעם הראשונה שטעמתי בחיי אגרול ומרק תירס. הירקות המוקפצים והאטריות, כולם היו חדשים לחייך שלי אז. ליצ’י היה גם הפרי הזר שטעמתי לראשונה. המסעדה היתה יקרה להחריד, אז כשמסעדות היו רק לחגיגות. לא היינו הולכים למסעדה בכמויות שאנחנו הולכים היום. היו ימים…

לבלוג של נאווה רייץ בסלונה: living in the USA & Dreaming of Tel Aviv

≈    ≈    ≈

חן סיון על מסעדת ההמבורגרים “ווימפי” בתל אביב

כשהייתי בכתה א’ או ב’, הפציעה בשכונה שלנו מסעדה ראשונה מרשת ההמבורגרים האמריקאית ‘ווימפי‘. זה היה שנים רבות לפני שקמו הרשתות המקומיות ‘מקדייויד’ ו’בורגר ראנץ’, ולפני שאפילו שמענו על קיומה של ‘מקדונלד’. באותה תקופה אהבתי מאד בשר, ולמרות שזה לא היה ממנהגנו, התרגשתי מאד מההזדמנות הממש קרובה, לפחות גיאוגרפית, לאכול במסעדה בינלאומית שכזו, ועוד במרכז המסחרי הישן, ממש בדרך הביתה מבית הספר. בארון הבגדים של הורי היתה צנצנת זכוכית גדולה שבמקום זיתים, היתה מפלטם של כל המטבעות השכוחים מכיסיו של אבי ותיקיה של אמי. מדי ימים אחדים הייתי מכבדת את עצמי בהיחבא במספר מטבעות, ובשלל הייתי רוכשת לי למחרת, בדרך מבית-הספר, קציצה דשנה בלחמניה, עם קטשופ, רק לזה הספיק האוצר שבידי. הביתה הייתי מגיעה שבעה ללא הסבר, וכשהורי הבחינו בירידת מפלס המטבעות בצנצנת הייתי מתנערת מאחריות. יום אחד החליטו הורי שנאכל ב’ווימפי’ במקום ארוחת הצהרים הביתית השגרתית. הגענו לשם: אבי, אמי, אחי הקטן ואני. פתאום לא הייתי מוגבלת לסכום הזעום – מחירו של ההמבורגר הפשוט בלחמניה, וההתלבטות היתה קשה. אבי חלק עם החתיך-מאחורי-הדלפק את ההתלבטויות שלי, והאיש ענה בחיוך חם: מה הבעיה, הרי היא באה לכאן כל יום…

לבלוג של חן סיון בסלונה: אופנאית – לא פשיוניסטה

≈    ≈    ≈

יעל ברזילי על מסעדת דגים בנפאל

מעבר להרים הגבוהים, ליד נהר שוצף בדרך לעיר הגדולה איבדתי את בתולי הדגים שלי. זה היה בתום מסע בן שבועיים בהרי ההימליה של נפאל, מסע בו לא נתקלנו באף חנות או מסעדה, כלומר שום מקום בו נותנים מטבעות ומקבלים משהו בתמורתם (וגם אף מקלחת אם לא מחשבים נהרות). הכפר המדובר היה בדרך הרגלית ל”עיר הגדולה” גורקה, והיתה בו מסעדה קטנה עבור העולים לרגל. אפשר היה לשבת, לקבל “שרות” ולשלם בעדו.  למרבה ההפתעה, העובדה שבתפריט הלא כתוב היו אך ורק דגים, לא גרמה לתגובה הטבעית שלי, כלומר סלידה עמוקה. וכך אכלתי את הדגים הראשונים שלי, דגי נהר קטנים ברוטב אדום חריף. רוטב שהיה בו את טעם ההרים, השלג, הסלעים, השבילים, העשב והנהר. זה היה לפני שנים רבות. מאותו יום אני אוהבת דגים, מאוד.

לבלוג של יעל ברזילי בסלונה: יעל בפינה

≈    ≈    ≈

תמי גורן על מסעדת ההמבורגרים “רן בורגר” ברמת גן

אנחנו בסגנון עממי. מסעדונת קטנטונת ליד הבית: ״רן בורגר״, מקום שצולים בו את ההמבורגר מול הלקוח. אחרי לידת ביתנו הבכורה, היינו יוצאים לשם בכל יום חמישי בערב, בזמן שסבא וסבתא שלה היו נהנים ומרחרחים אותה עד למחרת בבוקר. ישבנו שם כל פעם כשעתיים, אכלנו, שתינו, שוחחנו. זה היה הדייט שלנו תקופה ארוכה. עד שהמסעדה נסגרה. אחר כך נולדו עוד שני ילדים וכבר הרבה יותר קשה לצאת. טוב שמשתדלים להקפיד על הקפה של שישי בבוקר.

לבלוג של תמי גורן והחבר’ה בסלונה:  או מיי גוד

≈    ≈    ≈

יעל אפל-סופר על סטקיית “הפיל” בתל אביב

אחד המקומות שאני זוכרת מילדותי, הוא באופן מפתיע, דווקא סטקייה. מדובר במסעדת “הפיל” המפורסמת והתל-אביבית, ששכנה בפינת הרחובות בני אפרים ומשה סנה. שמה של המסעדה ניתן לה מאחר ובחצר היה פסל ענק של פיל, ששימש כגריל להכנת בשר, ובמשך הזמן נוספו עוד פסלים קטנים יותר של פילים. הורי אהבו את המקום, ואני זוכרת שאכלנו שם כמה וכמה פעמים. זה היה מקום שבו אכלו “בשר טוב על האש”. בעיקר אהבתי לאכול את מנת צלעות הכבש, וממש ליקקתי את האצבעות מתענוג בכל פעם שאכלתי שם. לפי מיטב ידיעתי, המסעדה כבר לא קיימת. למען האמת, שם אכלתי בפעם האחרונה צלעות כבש. בגיל 11 באתי להורי בהכרזה, שמהיום והלאה אני צמחונית… ואני זוכרת שבשבת הסמוכה להכרזתי, הורי לקחו אותי למסעדת הפיל, בתקווה שאשתכנע לאכול בשר. סירבתי בכל תוקף! כך שהמסעדה הזו מסמלת איזה תום תקופה עבורי. אני עדיין צמחונית. מאז.

לבלוג של יעל אפל-סופר בסלונה: הבלוג של yaelis

≈    ≈    ≈

לייזה פאנלים על המסעדה הסינית של אהרוני “ין ינג” בתל אביב

זוכרים את הימים שאנשים היו משתמשים במילה שנף וניל? שבויטרינה היו עוגות סברינה? שהיו שואלים בצחוק: “לא נפל לך האסימון?” מחד או “קחי אסימון תתקשרי כשתגדלי, יא שאפה” זוכרים? שאנשים היו אוכלים תמיד בבית ולצאת למסעדה היה אירוע יוצא דופן, מרגש וקורה פעמים ספורות בשנה? בעיקר בימי הולדת? זוכרים? אז אני זוכרת. טוב טוב זוכרת. איך  המשפחה שלי חגגה לנו ימי הולדת. היינו קונים ברוב חגיגיות עוגת טורט מרציפן וקצפת הכי טעימה בעולם בקונדטוריית “חרמון” במרכז העיר. (עד היום מנסה לשחזר את הטעם בעשרות ניסיונות כושלים ועוד לא הגעתי לפסגת היצירה הקצפתית המשובחה הזו). ופעם בשנה, ביום ההולדת, היינו נכנסים ברוב חגיגיות פאר והדר לאוטו ונוסעים דרומה. לתל-אביב. למסעדה סינית חדשה של איש אחד  שמן עם צמה ארוכה. למסעדת “ין ינג” של ישראל אהרוני. זוכרת את המסתוריות האדומה בכניסה הצרה, עולים כמה מדרגות, ודלתות ענק שבדמיוני היו חלק מחומת סין פתחו צוהר לעולם מופלא חדש מהפנט וטעים כל כך: המוסיקה קצבה רקע אוריינטלי, מקלות האכילה, גזיות חימום אישיות לצלחות עם אוכל שנחתך אחרת, תובל אחרת, הריח אחרת. אוכל שבחיים לא טעמתי: מרק שמזכיר מרק עוף אבל מוגש בקעריות מתוקות וכפות קטנות מצויירות בעדינות סינית חרסינית וממולא בכיסונים, נבטים וחלבון ביצה. שקט. דממה בשולחן. דממה של הפתעה לא כמו במסעדת פועלים או במסעדה מזרחית רועשת. דממה של סקרנות, כבוד והנאה מגילוי של עולם חדש. לא מזמן עברתי שם.  במקום ין ינג יש גן ילדים נסתר ויפיפה. אין זכר למסעדה. ואז ביציאה, בשדרות רוטשילד,  ראיתי איש דק עם שעון כתום וצמה ארוכה ארוכה. המסעדה הלכה קפוט, אבל הוא רץ למרחקים ארוכים…

לבלוג של לייזה פאנלים בסלונה: יומן מסע קטן של עקרת בית גדולה

≈    ≈    ≈

ולסיום: לא סוגרת ת’פה על מסעדת “פירושקי” בתל-אביב

במסעדת “פירושקי” הייתי רק פעם אחת, אבל זה לא היה סתם ביקור, זה היה יום ההולדת שלי. פעם בשנות ה-80, הייתי צריכה לחכות שנה שלמה בשביל ביקור במסעדה, וכל ביקור היה בשבילי חגיגה גדולה. מי היה מאמין עלי, זו שאוכלת במסעדה לפחות פעם בשבוע, שהייתי הולכת למסעדות רק בימי הולדת, אבל זה היה מנהגם של הימים ההם, כמו שלייזה כתבה. פירושקי הוא מאכל רוסי, בצק ממולא, אפוי או מטוגן, והימים היו ימים שלפני העלייה הגדולה מברית המועצות שהחלה בשנות ה-90, ומסעדות רוסיות לא היו בסביבה. אבל עבור אמא שלי המאכל פירושקי היה זיכרון מבית אמא שלה, והיא לקחה אותי להכיר אותו גם אני. הרבה אני לא זוכרת מאותה סעודה, אבל בכל זאת היא השאירה בי זיכרון מתוק. ולמרות שהמקום הזה ברחוב ירמיהו היה קיים ארבעה עשרה שנים, ממש עד לסוף שנות ה-80, ולמרות שתמיד תכננתי לחזור לשם, לצערי זה מעולם לא קרה.

אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים של ‘לא סוגרת ת’פה’?
לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי – למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש,
או עשו Like בעמוד הפייסבוק של לא סוגרת ת’פה

עוד מהבלוג של יעל מוריס

תצוגה מקדימה

סיור אוכל בחיפה עיר תחתית

הפעם אספר לכם מפגש של ארבע בנות שמסוגלות להעביר יום שלם באכילה בלתי פוסקת, בזחילה ממקום אוכל אחד למשנהו. את הסיור הפרטי שלנו הובילה נעמה סובול, כותבת הבלוג המעולה תרבות אכילה, בלוג חיפאי על אוכל,...

תצוגה מקדימה

דלידה – חמארה אירופאית בשוק לוינסקי

קשה למצוא תרגום מדויק למילה חמארה, אבל דבר אחד בטוח, וזה שזו מילה בערבית, והיא מתארת בית קפה שכונתי קטן, מקום מפגש לגברים, ששותים בו אלכוהול ומשחקים בו שש בש וקלפים. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, חמארה אירופאית זה סוג של...

תצוגה מקדימה

אבושדיד – הלהיט החדש בלבונטין

לבונטין הוא רחוב מדהים. כל מבנה שחולפים על פניו מרשים ביופיו הארכיטקטוני. המבנה המרהיב בלבונטין 16, שהיה פעם ביתה של משפחת אבושדיד, המשפחה של לאה אבושדיד, אשתו של איתמר בן אבי, זוכה לעדנה. הוא מואר מבחוץ, ואפשר לראות כמה יפה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה