הבלוג של יעל מוריס

לא סוגרת ת'פה

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh

עדכונים:

פוסטים: 230

עוקבים: 179

החל מאוגוסט 2010

בר-מסעדה מתוק, רחוק מהלב התוסס של תל אביב, מבודד וסודי, ממש מחתרתי, עם מנות מעניינות וטעימות, את הבירה שותים מצנצנות, מלצרים שכולם גברים, והאווירה נהדרת של אושפיזין בסוכה.

18/05/2013

מסתבר שכבר שנה שלמה מתקיים לו המקום הזה, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. המיקום מאוד לא טריוויאלי, ואין סיכוי שתעברו לידו במקרה. בין מבני אזור התעשייה, מאחורי רחוב שוקן, ממש מול סניף פלאפל ג’ינה המיתולוגי, תוכלו כבר בכניסה לרחוב העמל לראות שרשרת של מנורות מרחוק, שם, על הרמפה תמצאו את א-לה רמפה.

האווירה בחוץ קצת כמו אושפיזין בסוכה, וגם בפנים, מסביב לבר הפתוח, נראה חמים ומזמין. על המוסיקה המשובחת אחראי DJ, ועל השירות אחראים חבורה של מלצרים גברים, מתוקים למדי. אולי זה מסביר קצת למה הקהל הבולט במקום הוא חבורות של נשים. מזל שלי שבאתי מצויידת בשני גברים, האחד אמריקאי חצי תימני, שקרבתי המשפחתית אליו היא מין הסתם מהחצי השני, והשני אמריקאי סיני, חבר שלו. את בנייני התעשייה מסביבנו קישטו כתובות גרפיטי וציורי קיר, שהוסיפו לחן של המקום. כתובת אחת בסינית, או יפאנית, האמריקאי הסיני, שעזב את סין לאמריקה בגיל חמש, ניסה לקרוא, והצליח לפרש לנו ארבע מילים מתוך הכתובת – מאה פרחים, מאה משפחות. מי יודע מה רצו להגיד שם…

התפריטים עדיין חגגו את שבועות, למרות שכבר היינו יום אחרי, ונפתחו בברכה: לכבוד שבועות, מיטב הביכורים של קיבוצי הצפון, חג שמח!!! בתפריט לא מצאנו בשר, לא בגלל שבועות, גם דגים ופירות-ים לא היו שם, וזאת כי למקום אין היתר למכירת בשר, דגים ופירות ים, דברים שנמכרו שם כשהמקום רק נפתח. כך קיבלנו ארוחת צמחונית-טבעונית, אולי פיצוי קטן על האכזבה העמוקה שבועיים קודם לכן ב”זכאים“. המלצר התריע שהתפריט באנגלית קבוע, בעוד התפריט בעברית מתחלף בכל יום, ולכן יש סיכוי שפה ושם לא נמצא התאמה ביניהם, אבל כל מנה שהזמנו בסופו של דבר היתה קיימת בשני התפריטים.

התחלנו עם הזמנת האלכוהול. הבנים לקחו מכבי שליש מחבית (18 ₪) וסן ברנרדוס שליש (29 ₪). הם קיבלו את הבירות בצנצנות, והיה בלתי נמנע להיזכר בסצנת ארוחת הערב המפורסמת במופע הקולנוע של רוקי, בה תוכלו להיזכר בהמשך.

אני לקחתי סיידר ווסטון חצי (29 ₪) וקיבלתי אותו עם קרח, אותו מיד העברתי למאפרה. זו פעם שנייה שאני מזמינה סיידר בארץ, וגם בפעם הקודמת, בקאסה נובה, קיבלתי את הסיידר עם קרח, תופעה שאני לא מצליחה להבין, כי בפאבים באנגליה מתייחסים לסיידר ממש כמו לבירה, ומעולם לא הגישו לי שם סיידר עם קרח.

את הארוחה שלנו התחלנו עם אספרגוס בקרם סלק ופרמז’ן בצבע של הדלת (הורודה, לא הכחולה?) (44 ₪). המנה היתה מעולה, אבל התמחור שלה לא מתקבל על הדעת ביחס למה שהיה על הצלחת.

לא רק שהתמחור שלה לא היה הגיוני, עוד היינו צריכים להוסיף עליה מנת לחם (12 ₪) כדי לנגב את שאריות הרוטב הנפלא. אבל רק בעת כתיבת שורות אלו גיליתי שלמרות שהזמנו מנת לחם רק פעם אחת, וקיבלנו באותה פעם 5 קוביות לחם, חויבנו על שתי מנות לחם, סה”כ 24 ₪. אבל כאן נגמרו התלונות שלי על המקום. הלחם היה למעשה קוביות ספוגיות עם אגוזים, והוא היה מעולה.

המשכנו עם חציל שרוף עם לבנה ירוקה ועגבניות שרי קונפי מתפצפצות (עם לחם) (36 ₪). זו היתה מנה נהדרת, וחיסלנו אותה בשניות. הלחם – אותו הלחם שבמנת הלחם.

משם התקדמנו לכרוביות זהובות ומהבילות עם טחינה היונה, ירוקים ושומשום קלוי (36 ₪). גם המנה הזו נעלמה במהירות שקשה לתאר, ככה נפלאה היא היתה.

המנה הבאה היתה בצל קראנצ’י בבלילת לאגר מפולפלת עם מיונז טבאסקו (28 ₪). מדובר בחלת בצל שידועה לקהל הישראלי ממסעדות בשר. האמריקאים העדיפו לקרוא לזה טבעות בצל, למרות שלא היו שום טבעות, אלא גוש אחד גדול של בצל, נו, חלת בצל. זה התחיל מצויין, מה יכול להיות רע בבצל פריך ומתוק. אבל ככל שהתקדמנו, הטיגון עשה לנו יותר ויותר רע, ובכל זאת לא הצלחנו להביא את עצמנו להפסיק, ולא נרגענו עד שהצלחנו להשתלט על כל המנה. עכשיו יכולנו לנוח ולהבין שהמנה הזו חיסלנו לנו את התיאבון למנות הבאות. אבל זה היה שווה את זה.

לא נתנו לעובדה שחיסלנו לעצמנו את התיאבון להפריע לנו. כדי להרגיע את הבטן, פשוט עברנו לסלט. לקחנו סלט באגס באני בזירת רצח… קילופי גזר ואורוגולה על שלולית דם של סלק ושברי אגוזים (36 ₪), שהיה בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו.

הסלט היה טעים וקליל וקראנצ’י, ולמטה גילינו את שלולית הדם, או מרחץ הדמים, כפי שזה נקרא באנגלית – Blood Bath. ככה זה נראה כשנשאר רק מרחץ הדמים… באמת נראה שהיה כאן רצח, ועוד במסעדה שלא מגישה בשר…

הסלט החזיר לנו את הכושר לאכול, ומצאנו בנו מקום לעוד מנה אחת, במיה ירוקה זוהרת בתנור אבן עם פרמז’ן (28 ₪). גיליתי שבמיה באנגלית זה Okra, מילה שמעולם לא שמעתי קודם לכן. המנה עצמה היתה די סתמית ומאכזבת, אבל אי אפשר שהכל יהיה מעולה.

בהמשך הערב חידשנו את הספקת האלכוהול עם נגב חריטון (34 ₪) (שזכיתי להיות בהשקה שלו ולשתות אותו מחבית, עכשיו הוא רק בבקבוק), ומכבי חצי מחבית (25 ₪), שגם הגיע בצנצנת, הפעם גדולה יותר.

עכשיו נשאר רק לקנח. ובתפריט של א-לה רמפה יש רק קינוח אחד, אבל עם איזה תיאור מרשים: הקינוח… חם+קר+מתוק+חריף+חמוץ+מלוח – אגסים מקורמלים בויסקי על לבנה, צ’ילי יבש ובלסמי מצומצם (36 ₪). וכמה שהתיאור מרשים, ככה הטעם מעולה. באמת לא צריך יותר מקינוח אחד בתפריט כשיש סוס מנצח שכזה.

היה ערב נהדר, ואני מקווה לחזור לשם ממש בקרוב. החשבון יצא 403, כ-135 לאדם.

א-לה רמפה
העמל 21
תל אביב
03-5461506

ולסיום, כפי שהבטחתי, קבלו הצצה לסצנת הארוחה המפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, בה שותים את היין בצנצנות.

אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים של ‘לא סוגרת ת’פה’?
לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי – למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש,
או עשו Like בעמוד הפייסבוק של לא סוגרת ת’פה

עוד מהבלוג של יעל מוריס

תצוגה מקדימה

דלידה – חמארה אירופאית בשוק לוינסקי

קשה למצוא תרגום מדויק למילה חמארה, אבל דבר אחד בטוח, וזה שזו מילה בערבית, והיא מתארת בית קפה שכונתי קטן, מקום מפגש לגברים, ששותים בו אלכוהול ומשחקים בו שש בש וקלפים. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, חמארה אירופאית זה סוג של...

תצוגה מקדימה

בר יין – אותו הקסם בבעלות חדשה

בר יין נפתח לפני ארבע וחצי שנים, בעיצומה של תקופת יובש בעולם המסעדנות התל-אביבי, כשכמעט אף אחד לא העיז לפתוח מקום חדש. דווקא אז קם יזם צעיר, עודד זיו (היום עודד חצבני), ופתח מקום קטנטן במיקום פנטסטי, נחלת בנימין פינת...

תצוגה מקדימה

ביירן - הבראסרי הבווארי הראשון בישראל, מינכן בתל-אביב

לפני שנסעתי לטיול הבירה שלי בגרמניה, הפייה שלחה אותי לשתות בירה במגף. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. למעשה, גם כשחזרתי מבוואריה, גרמניה, עדיין לא היה לי מושג על מה היא מדברת, למרות שהיא שלחה לי...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מקרא:

  • פוסט בירידה
  • פוסט בעלייה
  • פוסט דורך במקום
  • פוסט חדש במצעד

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

בחזרה למעלה