הבלוג של יעל מוריס

לא סוגרת ת'פה

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh

עדכונים:

פוסטים: 307

החל מאוגוסט 2010

זכאים, מסעדה טבעונית חדשה, זוכה לרעש תקשורתי נלהב. אבל האם הרעש מוצדק או שזו סתם בועה?

05/05/2013

זכאים” הוא מקום חדש שנפתח בטררם גדול. מסעדה טבעונית, סליחה “בוטיק טבעוני אורגינל”. כבר הספיקו לדבר עליהם בטלוויזיה, ונהייה סביב המקום באזז מטורף. אפילו בסלונה כבר הספיקו לכתוב עליו. נו, אז שאני לא אלך לבדוק במה מדובר?

הכל התחיל נהדר. מצאנו חנייה מושלמת, ממש בסמטה של המסעדה, והיינו מאושרים. גילינו שיש תור, אבל הוא עבר ממש מהר, ואפילו יש פינת ישיבה לממתינים. הציעו לנו לשתות, ביקשנו מים, אבל לא קיבלנו אותם עד שכבר התיישבנו בשולחן שלנו, אבל זה באמת לא משנה, כי התיישבנו ממש מהר, ומיד קיבלנו סבב ראשון של מים.

הלוק, הן של המקום והן של המלצריות – בין לה שוק לבין מחניודה, יותר נוטה לראשון, אבל יותר עממי ופשוט. ההיפופוטם סיכם את זה כך: הם מאוד מתאמצים להיראות שהם לא מתאמצים. אני חשבתי שהוא סתם הגיע עצבני, אבל עד סוף הערב נוכחתי שוב, בפעם המיליון, לגלות שההיפופוטם הוא חד אבחנה.

התפריט – בין פורט סעיד, סגנון אייל שני, רק בלי סגידה לעגבניות, לבין מחניודה, שוב, יותר נוטה לראשון.

התחלנו עם המנה אולי הכי מדוברת של המקום: צ’יפס קרוע ביד וקטשופ שהכנו לבד (29 ₪). אני, לא רק שלא הצלחתי להבין על מה כל המהומה, ממש לא אהבתי את זה. אני אוהבת צ’יפס כזה של מסעדות מזרחיות, רך ומלא תחושה של תפוחי אדמה. הצ’יפס הזה היה פריך כמו כשמטגנים את השוונצים של הפיתה, ונוטף שמן. קרמבל והיפופוטם דווקא אהבו את זה ככה, אז אולי כאן הבעיה היא בי.

ליד הצ’יפס לקחנו כל מיני עלים ומכשירים ברוטב תפוזים (36 ₪). לזקוקים לעזרה בהבנת הנקרא, “מכשירים” זה בעצם שברים של זירעונים, גרעינים או פיצוחים. מי שמסתכל ממש טוב על הבר יכול לראות אפילו שלט שמציין “מכשירים”, אולי כי יש גם במלצרים כאלו עם בעיית הבנת הנקרא, אז שיהיה ברור לכולם מה זה ואיפה זה המכשירים.

ואם כבר במכשירים עסקינן, את המכשירים איתם אוכלים דווקא לא קיבלנו, לא עד שביקשנו. המנות הגיעו לשולחן, אבל לאף אחד לא היה אכפת שאין לנו איך או עם מה לאכול אותן. קיבלנו רק כשביקשנו.

שאלנו מה זה חתיכה של מיכאל ודברים טובים (17 ₪), ענו לנו שזה חתיכת לחם שיוצאת עם מה שיש באותו רגע במטבח, שזה יכול להיות זיתים או עגבנייה או מה שיש, לא יודעים מראש. אמרנו, יאללה, טוב, תביאו. ובכן, מה שקיבלנו זה פחות או יותר נשיקה של לחם אחיד שבצעו ביד, שעולה כאן כמו כמה כיכרות של לחם אחיד, או אחד לא אחיד, מהסוג היותר משובח. והאם אפשר לקרוא לפלח עגבנייה, חצי צנונית, רבע בצל וקצת טחינה “דברים טובים”? אני הייתי מתקשה.

המשכנו עם בורקס תרד תפוח אדמה וסלט של לימונים (32 ₪). ביקשנו עוד מים ואת הבורקס. המלצרית הלכה, אבל מיד חזרה. מה זה היה שהזמנתם חוץ מהמים? בורקס, הזכרנו לה. הלכה. בינתיים, עברה מלצרית אחרת ושמה לנו על השולחן קיסמים. האם הם רומזים לנו משהו? שאלתי את חברי לשולחן. אחרי חצי שעה המלצרית שלקחה מאיתנו את ההזמנה חזרה ואמרה, “אני נורא מצטערת, אבל שכחתי להדפיס את ההזמנה של הבורקס, אבל אמרו במטבח שאם נכניס את ההזמנה עכשיו, אז תוך ארבע דקות היא יוצאת. אתם עדיין רוצים את המנה?”. כנראה שהם ממש רוצים שנלך, אבל אנחנו עוד לא התחלנו להרגיש דגדוג בקיבה. היינו מורעבים. היא הלכה להדפיס את המנה, וליתר ביטחון, כבר הזמנו את שתי המנות הבאות, אבל עליהן בהמשך. הבורקס באמת יצא תוך כמה רגעים. נחמד, אבל בורקס. וסלט הלימונים, ערימה פצפונת של גרידת לימון, ליד רבע מלפפון ושני זיתים. סלט. לא הגזמתם ב כ ל ל.

רציתי נורא מסבחה פול לימה וירקות חיים (42 ₪), כי זה ממש היה נשמע לי כמו מנה מפורט סעיד שמאוד אהבתי (מסבחה שעועית לימה עטופה בשמן זית, שחלות עגבניות ופלפל חריף, רק שזו עולה 28 ₪), אבל לא היה, אז במקומה נאלצנו להסתפק ב-שעועית עושה רעש (24 ₪). למה היא עושה רעש? כי גם בה יש שברים של זירעונים, גרעינים או פיצוחים, אבל פה זה לא נקרא מכשירים אלא רעש.

כאמור, עוד לפני שקיבלנו את הבורקס, ביחד עם השעועית הזמנו מנה נוספת – סשימי אבוקדו, בטטה אפויה ולימון יעקבי (32 ₪). המקום, שהיה מלא עם רשימת המתנה כשהגענו, היה כבר כמעט ריק לגמרי, ובכל זאת, זכינו לראות ויכוח על סדר קדימויות ה”בונים” (הפתקים שהמלצריות שמות למטבח כדי שיכינו מנות), וזה כבר היה הרבה אחרי שסיימנו את הבורקס, אבל עדיין המון לפני שהמנות יצאו בסוף אל השולחן. בשלב מסויים טבח אחד התגפף בחוץ עם חברתו, וכנראה ששני הטבחים האחרים עבדו על שתי המנות שלנו, מנות פשוטות מאוד, אבל הם לקחו את הזמן. בינתיים הטבח גמר להיפרד מהחברה וחזר למטבח, רק כדי לנהל שיחה ערה עם הטבח שעמל על הסשימי שלנו, אבל כעת שתי ידיו היו בשיחה, כי הרי לא מספיק לדבר עם הפה, צריך גם את הידיים בשביל השיחה. בשלב הזה כבר ממש התפוצצנו, אנחנו כמעט לבד במסעדה, ממש מול המטבח הפתוח, עיני כולנו על הטבחים והמלצריות, וכלום. “זה ממש מופרך” אמרתי לאחת המלצריות. מה? היא אמרה וניגשה לשולחן. “זה ממש מופרך” חזרתי ואמרתי, “אנחנו מחכים כבר למעלה מחצי שעה למנות האלו”. והופ, קרה קסם, ושתי המנות יצאו. קטנות, פשוטות ומאכזבות. התנצלות כבר לא קיבלנו הפעם.

נו, לפחות נמתיק את הגלולה המרה עם איזה קינוח נחמד. ארבעה קינוחים יש בתפריט, אבל אני רציתי פודינג שקדים וריבה של תות חי (26 ₪). אבל לא היה. מתוך ארבעת הקינוחים היה רק מוס שוקולד סחוטרי (34 ₪), אבל אני לא אוהבת מוס שוקולד, והלכנו בלי קינוח.

כל התפריט כולל איזה 10-12 מנות ו-4 קינוחים, וגם מהמעט הזה, לא הכל היה.

אם אי אפשר להמתיק את הגלולה, לפחות מזל שאפשר היה לשטוף אותה באלכוהול מוצלח, וכאן אולי נקודת האור האחת של המקום – בלאדי מרי אמיתי (34 ₪) שעשוי מעגבניות טריות. בלאדי מרי של גספאצ’ו. כל כך שונה ומרענן.

בקיצור, יצאנו עם תחושה שהם מאוד עפים על עצמם, אבל ממש לא אכפת להם מהלקוחות, אפילו לא לקוחות שמצלמים את המנות, התפריט והמקום. קוראי הבלוג הותיקים שלי בוודאי יודעים שאני לא נוהגת בדרך כלל לכתוב ביקורות שליליות על מקומות, ולא כי אני לא ביקורתית, אני דווקא מאוד מאוד ביקורתית, אבל אני יודעת שאנשים מחפשים בבלוג שלי המלצה לאן ללכת ולכן אני מעדיפה לכתוב המלצות ולא השמצות. ובכל זאת הפעם חרגתי מהרגלי, כי הרגשתי שנוצרה פה בועה על כלום, ומישהו צריך היה לקחת את התפקיד של לפוצץ את הבועה. מילא אם היתה הצדקה קולינארית ליחס הכל-כך מזלזל (ראו ה-Soup Nazi בסיינפלד), אבל לא, לא מצאנו כזאת.

זכאים
סמטת בית השואבה 6 פינת אלנבי 98
תל אביב
פייסבוק

מה שבכל זאת עשה לי ולקרמבל רגע ממש שמח היה כששמו את שיר המענטזת של ג’קי מקיינטן, ואנחנו, שהופתענו שזכרנו את כל המילים, שרנו בקול גדול עם אוכל בפה. עשר דקות שלמות של אושר:

אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים של ‘לא סוגרת ת’פה’?
לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי – למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש,
או עשו Like בעמוד הפייסבוק של לא סוגרת ת’פה

עוד מהבלוג של יעל מוריס

תצוגה מקדימה

סיור אוכל בחיפה עיר תחתית

הפעם אספר לכם מפגש של ארבע בנות שמסוגלות להעביר יום שלם באכילה בלתי פוסקת, בזחילה ממקום אוכל אחד למשנהו. את הסיור הפרטי שלנו הובילה נעמה סובול, כותבת הבלוג המעולה תרבות אכילה, בלוג חיפאי על אוכל,...

תצוגה מקדימה

דלידה – חמארה אירופאית בשוק לוינסקי

קשה למצוא תרגום מדויק למילה חמארה, אבל דבר אחד בטוח, וזה שזו מילה בערבית, והיא מתארת בית קפה שכונתי קטן, מקום מפגש לגברים, ששותים בו אלכוהול ומשחקים בו שש בש וקלפים. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, חמארה אירופאית זה סוג של...

תצוגה מקדימה

אבושדיד – הלהיט החדש בלבונטין

לבונטין הוא רחוב מדהים. כל מבנה שחולפים על פניו מרשים ביופיו הארכיטקטוני. המבנה המרהיב בלבונטין 16, שהיה פעם ביתה של משפחת אבושדיד, המשפחה של לאה אבושדיד, אשתו של איתמר בן אבי, זוכה לעדנה. הוא מואר מבחוץ, ואפשר לראות כמה יפה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה