הבלוג של יעל מוריס

לא סוגרת ת'פה

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh

עדכונים:

פוסטים: 307

החל מאוגוסט 2010

ניימן ואני חיפשנו לנו הרפתקה קולינארית חדשה, הפעם ברחוב נווה שאנן. פעם מכרו שם נעליים, היום אפשר לאכול שם אוכל אתיופי או סודני, או סיני או רוסי ביחד עם אתיופים או סודנים או סינים או רוסים.

24/03/2013

ניימן הודיע שהוא מגיע לביקור בישראל. קבענו ליום שישי, והבטחתי לחפש לנו הרפתקה קולינארית. ניימן הציע את “נווה שאנן, אזור התחנה המרכזית הישנה/חדשה/אמו וליפול שם על משהו, מה כבר יכול לקרות”. אני עניתי “אפשר. אני אחפש קצת, ואם לא אמצא, אז נלך לנווה שאנן. אולי גם נקנה נעלים…”. ניימן, למי שלא יודע, נולד עשור שלם אחרי, ולכן לא זכה להכיר את התחנה המרכזית הישנה לפני שהצמידו לשם שלה את המילה “הישנה”. לכן הוא שאל בתמיהה פלוס קריצה “בנווה שאנן? מה את עובדת זרה?”. “לא”, עניתי, “אני נוסטלגית”. אבל הוא כאמור לא מבין נוסטלגיה של זקנים “לא הבנתי, קנית נעליים בתחנה המרכזית הישנה בתור ילדה?” נו, לכו תסבירו מושגים בסיסיים לצעירים. “לא, אבל כשהיתה שם תחנה מרכזית, זה היה רחוב חנויות הנעלים. אויש אתה צעיר…”.

התחלתי לעשות קצת עבודת הכנה, כיאה לטיול קולינארי, יהא אשר יהא, ומצאתי פוסט על מסעדה אסייתית מסקרנת בנווה שאנן. ניימן לא רצה להתחייב: “אפשר לכזה, אני מעדיף להסתובב ולהסתכל – אולי נראה משהו מעניין, ואם לא, אז זו אופציה ב’ טובה”. אבל אז מצאתי כתבה מעניינת על המבחר בנווה שאנן, כתבה כלבבי, שנקראת סיור קולינארי בנווה שאנן.
היא כבר עשתה לי חשק להסתובב בנווה שאנן כאילו זה חו”ל, ולחפש שם מציאות. ובאמת, הדבר האחרון שאפשר להרגיש בנווה שאנן זה שנמצאים בתל-אביב. אבל ידעתי שניימן הוא גרגרן קטן מאוד, ושהסיכוי שנאכל ביותר ממקום אחד הוא אפסי, אם לא לומר אפס.

קבענו במפגש של רחוב נווה שאנן עם רחוב הרציון. טיפה הקדמתי את ניימן, אז סימסתי לו “מחכה בין שווארמה ראש העיר וקולנוע מרכז”. מיותר לציין שזו היתה נקודת ציון שלא אמרה לניימן כלום. איך גידלנו דור שלא יודע מה זה קולנוע מרכז, איך? בינתיים, לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי בין כל הסודנים והאריתראים, אז צילמתי.

“את צריכה לבוא לפה בערב” נידב לו עובר אורך אינפורמציה חשובה. “אני לא עד כדי כך אמיצה” עניתי ועברתי לצלם את הצלם שנשאר למה שהיה פעם קולנוע שהקרין סרטים של זימה. “הולכים לבנות כאן בניין דירות” המשיך הלה לעדכן אותי. “פיסת היסטוריה הבניין הזה” עניתי.

ניימן הגיע והתחלנו לצעוד. עברנו מספרה, ואז חנות תבלינים שמכרו בה משום מה גם מספריים. ואז עוד מספרה. ועוד אחת. ואז חנות לצרכי מספרות. טוב, אם יש כל כך הרבה מספרות, צריך מהיכן שהוא להביא את הסחורה. זכר לחנויות הנעליים הרבות שמילאו את הרחוב בילדותי כבר בקושי נשאר.

גמענו את המרחק שבין התחנה הישנה לתחנה החדשה בדקות ספורות, מתרשמים מזרותנו ברחוב הכל-כך לא תל-אביבי הזה, ובוחנים לנו חלופות לארוחת הצהרים. שתים שלוש מסעדות סודניות, אחת סינית, אחת אוקראינית (שהיא יותר פאב), ובכל מקום הקהל המקומי שלה, אף לא ישראלי אחד. החלטנו ללכת על סודנית, למרות שכבר אכלתי ב”סודנית הראשונה“.

המלצר דיבר איתנו בעברית שבורה. ניימן הצביע על השולחן הסמוך וביקש מה שהם אוכלים. “אין, נגמר הבשר” ענה המלצר החביב. אז מה כן יש? “עדשים”. “יאללה, תביא מה שיש”, ענה לו ניימן בספורטיביות. רק כשהגיעה המנה אל שולחננו נפל לנו האסימון (ניימן, אסימון זה משהו שהיו משתמשים בו בימים בהם השתמשו בתחנה המרכזית הישנה), וקלטנו למבוכתנו שאנחנו במסעדה אתיופית. במסעדה אתיופית כבר הייתי (אתיופיה רסטורנט) ולכן היה לי קל לזהות את האינג’רה, פיתה ענקית שעליה מוגש האוכל. עליה היה סלט, תבשיל עדשים ועוד תבשיל לא מזוהה בתוך כלי. המנה היתה משעממת לטעמי, ומאכזבת רצח. לא בשביל זה באתי לנווה שאנן. הרפתקה קולינארית זה לא. בשולחנות לידנו המשיכו להגיע מנות מסקרנות, וזה עוד יותר הרגיז שהן נמנעו מאיתנו. השערה שלי – הן כנראה לא טעימות לחיך וללשון הישראלית, והמסעדה הקדימה תרופה למכה וטרפדה את הסיכוי שנחזיר להם את המנה.

יצאנו והודעתי לניימן שאולי הוא לא יאכל יותר, אבל כפיצוי על הבחירה הלא מוצלחת שלו, הוא חייב לשבת איתי במסעדה הסינית. לראשונה בכל שנות היכרותנו הוא הפתיע אותי כשאמר שהוא לא רק ישב איתי שם, הוא גם יחלוק איתי, כי הוא נותר רעב. אז הלכנו לסינית. גם הסיני שקיבל את פנינו ידע עברית. שני השולחנות בפנים היו בתפוסה מלאה. “אין בעיה, יש מקום מאחור”, אמר הסיני. חלפנו על פני מטבחון קטן והגענו אל מרפסת-חצר מוזנחת. גם שם היו שני שולחנות, אבל גדולים. אחד היה פנוי מאנשים, אבל מאוד מאוד מלוכלך. הסיני נכנס ויצא שוב ושוב, ולאט לאט פינה את השולחן. “יש פה ריח עז של שתן” אמרתי לניימן בחוסר טאקט, ורק כשהסיני הלך לסגור את דלת השירותים נזכרתי שהוא בעצם מדבר עברית. אז האוירה לא היתה מלהיבה במיוחד, אבל המנות של השכנים נראו מדהימות. היו שם מיני מרק מסקרנים עם כיסונים, אבל מרק היה נראה לנו יותר מדי לארוחה שנייה. אחרי המתנה שנראתה כנצח, חזר הסיני ולקח את ההזמנה. רציתי דאמפלינג. אמר יש. אבל רק סוג אחד, צלחת של 20 דאמפלינגס עם חזיר. יאללה, תביא. בינתיים עברנו לצד השני של השולחן, כי הריח של השתן היה קשה מנשוא. אבל ההמתנה היתה שווה, והמנה חוסלה במהירות שלא תתואר, מה שגרם לי להצטער עמוקות שלא נותר בנו מקום לעוד מנות במקום הזה.

אני כמובן רוצה לחזור לשם, לנווה שאנן, להשלים את הסיור הקולינארי עם חובבי אוכל גדולים יותר אך אמיצים לא פחות. יש מתנדבים בקהל?

ככה ניימן סיכם את החוויה: מסעדות אתיופיות וסיניות במדרחוב נווה שאנן

וזה מה שקובי עוז חושב על התחנה הישנה, לפחות הוא מבין את הנוסטלגיה שבדבר.

התחנה הישנה - טיפקס
מילים ולחן: קובי עוז
הירידה הזו לרחוב החם
היתה בשבילי נתיב לעולם
של שיכור מוכר מלבי קר
עם בוטנים וסירופ אדום של סוכר
חגורה בעשר וקלטת מתנה
מיץ ענבים ועיתון להמתנה
קולנוע שמקרין סרטים של זימה
וכובע של פרסי עם רקמה

הייתי יורד בתחנה הישנה
והיא הייתה לי מדינה אחרת
מדינה של מציאות בהמתנה
כשגשם יורד וכשהשמש בוערת

פתאום אני שייך ולפעמים אני אחר
בתוך עולם צפוף וממהר
בשדרות הנעליים הזולות
בדוכני פלאפל עם כל התוספות
שירותים ציבוריים שריחם למרחוק
נהגי מוניות שלא למדו לשתוק
שיכור ועיוור מסתכלים על העולם
אברכים מרוויחים מצוות חינם

הייתי יורד בתחנה הישנה…

בדרך לתל אביב המבריקה
אני עוצר במציאות הסדוקה
של פיתה עם זעתר וביצה בצד
של ספק רבנים ספק פושטי יד
בעשרה שקלים שלוש קלטות
ושירים מוכרים מכל המדינות
והבוץ השחור על כל מדרכה
ונהג מפטיר חצי ברכה

הייתי יורד בתחנה הישנה…

על סיורים קולינארים בשווקים נוספים:

בארץ:
נצרתשוק נצרת
ירושליםהעיר העתיקהעוד העיר העתיקהמחנה יהודהשוב העיר העתיקהועוד העיר העתיקה
תל אביבשוק התקווהנווה שאנן (התחנה המרכזית הישנה)שוק לוינסקישוק הכרמל

בעולם:
לונדוןLeadenhallBorough
אמסטרדםAlbert CuypmarktLindengrachtNoordermaktAlkmaar
בודפשטLehel MarketCentral Market
פירנצהSan Lorenzo Mercato
ברצלונהMercat de la BoqueriaMercat de Santa CaterinaMercat Sant AntoniCol·Lectiu d’Artesans de l’Alimentació
ברליןשווקי חג מולדMarkthalle NeunMarheineke MarkthalleWinterfeldt MarktRogacki (שוק דגים)Street Food Thursday at Markthalle Neun

עוד מהבלוג של יעל מוריס

תצוגה מקדימה

סיור אוכל בחיפה עיר תחתית

הפעם אספר לכם מפגש של ארבע בנות שמסוגלות להעביר יום שלם באכילה בלתי פוסקת, בזחילה ממקום אוכל אחד למשנהו. את הסיור הפרטי שלנו הובילה נעמה סובול, כותבת הבלוג המעולה תרבות אכילה, בלוג חיפאי על אוכל,...

תצוגה מקדימה

דלידה – חמארה אירופאית בשוק לוינסקי

קשה למצוא תרגום מדויק למילה חמארה, אבל דבר אחד בטוח, וזה שזו מילה בערבית, והיא מתארת בית קפה שכונתי קטן, מקום מפגש לגברים, ששותים בו אלכוהול ומשחקים בו שש בש וקלפים. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, חמארה אירופאית זה סוג של...

תצוגה מקדימה

אבושדיד – הלהיט החדש בלבונטין

לבונטין הוא רחוב מדהים. כל מבנה שחולפים על פניו מרשים ביופיו הארכיטקטוני. המבנה המרהיב בלבונטין 16, שהיה פעם ביתה של משפחת אבושדיד, המשפחה של לאה אבושדיד, אשתו של איתמר בן אבי, זוכה לעדנה. הוא מואר מבחוץ, ואפשר לראות כמה יפה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה